זה היה יום קר, מושלג ומעונן מאוד. הטבע סיפק את התפאורה הקודרת והאדם את הטרגדיה. היה זה בדצמבר 1944 ליד העיר מלמדי שבבלגיה. יום קודם לכן פתחו הגרמנים באחת המתקפות הקשות בחזית המערבית של מלחמת העולם השנייה.

בחסות עננות נמוכה ובתנאי מזג אוויר נוראים שטפו טורי שריון גרמניים דרך הארדנים. הגרמנים ידעו שזו ההזדמנות האחרונה שלהם להדוף את כוחות בנות הברית לפני גבול גרמניה. הם סמכו על ההפתעה, על עליונות השריון שלהם ועל הבליצקריג הגרמני המפורסם.

בחסות מזג אוויר נורא שטפו טורי שריון גרמניים דרך הארדנים, בידיעה שזו הזדמנות אחרונה להדוף את כוחות בנות הברית לפני גבול גרמניה. הם סמכו על ההפתעה, על עליונות השריון שלהם ועל הבליצקריג

החיילים תודרכו לנוע במהירות ולהפגין אכזריות גדולה. אולם, כבר יממה לתוך המבצע, קצב ההתקדמות לא היה כמתוכנן. התנגדות עיקשת, לפעמים של קבוצות חיילים קטנות, האטה את המתקפה הגרמנית.

בשעות הצהריים של ה-17 בדצמבר הגיעה יחידת הפאנצרים של הוואפן-אס.אס. בפיקודו של יואכים פייפר לצומת דרכים ליד העיירה מלמדי. בצומת הם נתקלו בשיירת כלי רכב אמריקאית שהובילה חיילים שהיו חמושים רק בנשקם האישי.

האמריקאים נכנעו לאחר קרב קצר. כ-120 שבויים אמריקאים רוכזו בשדה סמוך. בירי מקלעים קצרו הגרמנים את השבויים ולאחר מכן עברו בין הפצועים והרגו אותם בירי מטווח קצר. מספר קטן של אמריקאים הצליחו להימלט ולדווח על הטבח. הגרמנים השאירו את גופות האמריקאים בשלג והמשיכו הלאה. הגופות נשארו בשדה הקפוא עד ה-14 בינואר 1945, אז הן תועדו ונאספו לקבורה.

הטבח במלמדי עורר סערה בארצות הברית. המשפט של נאשמי הטבח התנהל ממאי 1946 עד יוני 1946 כחלק ממשפטי דכאו. במשפט זה נשפטו 70 איש, ביניהם גם יואכים פייפר. 43 נידונו לעונש מוות, 22 נידונו למאסר עולם, וחלק לתקופות מאסר קצרות יותר. חקירה שנערכה כמה שנים לאחר מכן קבעה שתחת פיקודו של פייפר רצחו חייליו לפחות 300 שבויי מלחמה בריטים, אמריקאים ואחרים.

לכאורה זה סוף הסיפור, אבל זו רק תחילתו.

האמריקאים נכנעו לאחר קרב קצר. כ-120 שבויים אמריקאים רוכזו בשדה סמוך. בירי מקלעים קצרו הגרמנים את השבויים ולאחר מכן עברו בין הפצועים והרגו אותם בירי מטווח קצר. הגרמנים השאירו את הגופות בשלג

רשת של גרמנים ואמריקאים הצליחה לערער את האמינות של המשפט. הם טענו שהחוקרים – חלקם מהגרים יהודים – כפו הודאות שווא, וכי מצבי קרב ולא פקודות ממפקדים, הובילו לירי.

הם התעקשו שהמטרה האמיתית של התביעה הייתה נקמה ולא צדק. הופצו "ידיעות" שהחיילים הגרמנים עברו עינויים בשבי האמריקאי. במונחים מודרניים, הם ייצרו מערכת של "עובדות אלטרנטיביות" – כלומר שקרים שחוזרים עליהם ללא הפסק.

תוך מספר חודשים כתבו כל הנאשמים תצהירים בהם הם חוזרים בהם מהודאתם בטבח ומאשימים את האמריקאים בעינויים. הואיל וחלק מהחוקרים האמריקאים היו יהודים, הם הואשמו בעינוי השבויים כמעשה נקמה.

ידיעות מזויפות ערערו את ביטחון הצבא האמריקאי בגזרי הדין. שתי ועדות בדיקה של הצבא לא מצאו עדויות לפגיעות פיזיות בשבויים הגרמנים. הן כן מצאו שנעשה שימוש בטקטיקות חקירה כגון המחזת משפטי דמה שנועדו להפעיל לחץ פסיכולוגי על הנאשמים.

במרץ 1949, בתגובה להאשמות בנוגע להתנהלות הלא הוגנת של התביעה במקרי מלמדי, מינתה ועדת הסנאט האמריקאית לענייני כוחות הביטחון תת-ועדה לבחינת נהלי החקירה והמשפט של הצבא.

הוועדה ראיינה עדים רבים ובחנה את כל המסמכים. מסקנות הוועדה היו שלא היו שום עדויות לעינויים של החיילים הגרמנים. למרות שהוועדה העבירה ביקורת על חלק מטקטיקות החקירה, היא קבעה באופן ברור שהחיילים הגרמנים אכן היו אשמים בטבח.

תוך חודשים כתבו כל הנאשמים תצהירים בהם חזרו בהם מהודאתם בטבח והאשימו את האמריקאים בעינויים. הואיל וחלק מהחוקרים האמריקאים היו יהודים, הם הואשמו בעינוי השבויים כנקמה

אולם החלטה זו לא שינתה את הנרטיב השקרי שפשט בציבור. אחד האחראים לכך היה סנאטור שלא היה חבר ועדה, אבל הורשה להיות משקיף בדיוניה. הוא התפרץ לכל הדיונים והיה מאוד לעומתי מול העדים.

הסנאטור הזה נקרא ג'וזף מקארתי, והופעתו על הבמה הציבורית הייתה חזרה גנרלית לקראת ציד המכשפות שינהל כמה שנים לאחר מכן נגד חשודים בקומוניזם בארצות הברית.

יש הטוענים, שמקארתי התערב במקרה מלמדי, מאחר שהיה חבר סנאט טרי שחיפש פרסום. אחרים סוברים שהוא פעל ממניעים אנטישמיים ויש עדויות שהוא ניסה לשפר את מעמדו במדינתו ויסקונסין, בה היה רוב גדול למהגרים מגרמניה.

אולם, לא משנה מה היה השילוב של המניעים שמשך את מקארתי לעסוק בעניינם של רוצחי מלמדי, ברגע שנכנס לעובי הקורה, הוא שכנע את עצמו שמה שהוא אומר הוא לא רק נכון, אלא גם צודק מבחינה מוסרית.

הוא טען שאינו מגן על רוצחים נאצים אלא נלחם נגד "פרק מביש" של צדק נקמני מצד הצבא האמריקאי. התקפותיו נשענו על מכתבים שהועברו על ידי כומר גרמני, עורך דין לשעבר של הנאצים ואחרים באזור האמריקאי של גרמניה.

ההחלטה שהגרמנים אשמים בטבח לא שינתה את הנרטיב השקרי שפשט בציבור. אחד האחראים לכך היה סנאטור שהיה משקיף בדיוני הוועדה. הוא התפרץ לדיונים והיה לעומתי נגד העדים. שמו היה מקארתי

הם העלו טענות על התעללות אמריקאית ודרשו חנינה לאסירים. מקארתי קיבל את הטענות, שנשלחו גם לחברי קונגרס אחרים, אך ברובם התעלמו מהן. מקארתי הפך את הנושא לקרדום לחפור בו ללא התחשבות באמת או בהשלכות.

תחת הלחץ הציבורי, וגם עקב הרצון של ארה"ב בגרמנים כבעלי ברית כנגד ברית המועצות, הומתקו כל פסקי הדין של רוצחי מלמדי. עד לאמצע שנות החמישים שוחררו כולם, כולל יואכים פייפר, מהכלא.

השקר של פרשת מלמדי, שתודלק על ידי פוליטיקאים פופוליסטים, חלחל והתקבע למשך שנים רבות. רק עשרות שנים לאחר מכן עברו היסטוריונים על כל העדויות ופסקו שכל ההאשמות נגד החוקרים והתובעים האמריקאים היו שקרים. שקרים שהצליחו להסיט את הדיון מהאשמה הברורה של החיילים הנאצים.

הצל הארוך של מלמדי נמתח עד ימינו אנו. רבים בימין השמרני של ארצות הברית רואים במקארתי דמות לחיקוי. אחד מעוזריו הראשיים והנכלוליים ביותר, רוי כהן, המשיך להשפיע עוד שנים רבות והיה שותף לעיצוב דמותו של דונלד טראמפ.

היכולת של שקר מתודלק היטב, "אמת אלטרנטיבית", להתקבע כאמת – מתחדדת גם אל מול השיטות המודרניות להפצת פייק ניוז והסטת האשמה. במיוחד בפוליטיקה הפופוליסטית העכשווית, בה מכונות רעל מפיצות שקרים למיליוני אנשים תוך דקות.

ממש כמו במקרה מלמדי, פוליטיקאים וגופים אינטרסנטיים משתמשים באסטרטגיות של עיוות עובדות, העלאת ספקות, וניצול תחושות לאומניות – כדי לשנות את הנרטיב הציבורי. השפעתם ניכרת במיוחד בעידן הדיגיטלי, בו מידע מטעה מופץ במהירות עצומה באמצעות הרשתות החברתיות, הנשלטות על ידי כמה מהאנשים העשירים ביותר בעולם, או באמצעות ערוצי טלוויזיה הממומנים על ידי אוליגרכים תומכי שלטון.

הצל הארוך של מלמדי נמתח עד ימינו. רבים בימין השמרני האמריקאי רואים במקארתי דמות לחיקוי. אחד מעוזריו הראשיים והנכלוליים, רוי כהן, השפיע עוד שנים רבות והיה שותף לעיצוב דמותו של טראמפ

הכלים הפוליטיים לשימור כוח והשפעה לא השתנו מהותית, אלא רק הותאמו לטכנולוגיה המודרנית ולדרכי הפצת מידע חדשות. ואם משהו מהסיפור נשמע לכם מוכר במציאות חיינו, זה ממש לא במקרה. כפי שמארק טווין או ג'ונתן סוויפט אמרו:

"שקר יכול לחצות חצי עולם בזמן שהאמת נועלת את נעליה".

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.