קולות דומיננטיים בתקשורת העולמית סביב המלחמה בעזה נעים בין הצגת חמאס כתנועת שחרור לגיטימית המייצגת את הפלסטינים בעזה לבין תיאורו כארגון טרור הכופה את שלטונו עליהם.

ואולם, בחינת היחס בעזה לחטופים הישראלים חושף את מגבלות התפיסות הללו, ומצביע על תהליך עמוק יותר של טרנספורמציה בזהות הקולקטיבית תחת שלטון חמאס שנמשך כמעט שני עשורים.

העדויות המצטברות מהחטופים ששוחררו מתארות דפוס שיטתי של התעללות הכולל עינויים פיזיים, מניעת צרכים בסיסיים, ואיומים מתמשכים בהוצאה להורג.

בחינת היחס בעזה לחטופים הישראלים חושף את מגבלות התפיסות הללו, ומצביע על תהליך עמוק יותר של טרנספורמציה בזהות הקולקטיבית תחת שלטון חמאס שנמשך כמעט שני עשורים

המאפיין הייחודי של תופעה זו אינו רק בעצם ההתעללות, אלא באופן שבו היא הפכה למרכיב בזהות הקולקטיבית הפלסטינית. תיעוד ההתעללות והפצתו ברשתות החברתיות, לצד טקסי שחרור מבוימים והצגת הסבל של החטופים כהישג לאומי, משקפים תהליך עמוק של שינוי תפיסתי.

המשפט הבינלאומי ההומניטרי, כפי שהתגבש באמנות ז'נבה ובפרוטוקולים הנוספים, מכיר בזכותם של עמים להתנגד לכיבוש ומספק מסגרת להבחנה בין מאבק לגיטימי לפשעי מלחמה.

ההבחנה המהותית בין שבויי מלחמה לבין אזרחים חטופים, ובין פעולות צבאיות להתעללות מכוונת, משקפת את ההבנה שגם במצבי סכסוך יש לשמר גבולות מוסריים בסיסיים. עצם קיומן של אמנות אלו נובע מההכרה שמאבק לשחרור לאומי יכול וצריך להתנהל תוך שמירה על צלם אנוש. לא כל האמצעים כשרים.

התבוננות בתנועות שחרור לאומיות במאה העשרים מספקת פרספקטיבה היסטורית חשובה. הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה הקפיד על קוד התנהגות הומניטרי גם בשיא המאבק באפרטהייד.

נלסון מנדלה הדגיש שוב ושוב כי שמירה על צלם אנוש היא חלק בלתי נפרד מהמאבק לצדק, לא רק מטעמים מוסריים אלא גם מתוך הבנה שאופי המאבק מעצב את זהות החברה הנאבקת.

בדומה, הצבא הרפובליקני האירי (IRA) בצפון אירלנד, חרף אלימותו, הכיר בצורך לשמור על הבחנה בין מטרות צבאיות לאזרחיות והעמיד קוד התנהגות שאסר התעללות בשבויים.

המקרה של עזה מדגים תהליך שונה לחלוטין. תחת כמעט שני עשורים של שלטון חמאס, התפתחה דינמיקה שהובילה לכך שבעת הזו ההתעללות באזרחים החטופים ובשבויים אינה עוד אמצעי טקטי – היא הפכה למרכיב בתפיסת הזהות.

הבחירות המודעות של חמאס – הסירוב לביקורי צלב אדום, דחיית מחוות הומניטריות בסיסיות, והפיכת ההתעללות למופע פומבי – משקפות תפיסת עולם שבה האכזריות עצמה הפכה למקור של גאווה קולקטיבית והזדהות

הבחירות המודעות של חמאס – הסירוב לביקורי צלב אדום, דחיית מחוות הומניטריות בסיסיות, והפיכת ההתעללות למופע פומבי – משקפות תפיסת עולם שבה האכזריות עצמה הפכה למקור של גאווה קולקטיבית והזדהות.

מעורבותן של משפחות בהחזקת החטופים משקפת את עומק התהליך. גם אם מדובר בעיקר במשפחות של פעילי חמאס, ולמרות שהיקף התופעה עדיין לא ידוע במלואו, עצם המעורבות המשפחתית בהחזקת חטופים אזרחיים מצביעה על טשטוש הגבולות בין הספירה הצבאית לספירה המשפחתית והאזרחית.

זהו תהליך שבו הפגיעה המכוונת באזרחים חטופים וההתעללות בהם, חודרת אל המרחב המשפחתי, והופכת לחלק מכינון זיכרון קולקטיבי של הישג לאומי. התופעה חורגת מהגדרות פשטניות של "תמיכה" או "התנגדות" לחמאס; היא משקפת שינוי עמוק יותר בתפיסות של מותר ואסור, של הצדקה מוסרית, ושל הגדרת המאבק הלגיטימי.

מציאות זו מאתגרת הן את הפרדיגמה הרואה בחמאס תנועת שחרור לגיטימית והן את זו המבקשת להפריד בינו לבין האוכלוסייה.

מצד אחד, פעולותיו חורגות מהותית מגבולות המאבק הלגיטימי כפי שהוגדר במשפט הבינלאומי וכפי שיושם על ידי תנועות שחרור היסטוריות שונות. מצד שני, השפעתו על עיצוב הזהות הקולקטיבית עמוקה מכדי שניתן יהיה להפריד באופן פשטני בינו לבין האוכלוסייה.

הבנת המצב מחייבת הכרה בהשפעות ארוכות-הטווח של שלטון דכאני על עיצוב זהות קולקטיבית. ההתמקדות בשאלות של מידתיות צבאית או בהגדרות פורמליות של חמאס מתעלמת מהשלכות התהליך העמוק יותר של טרנספורמציה בתפיסות יסוד של מוסר וזהות.

התעלמות מעין זו, או ניסיון להפריד באופן מלאכותי בין השולטים לנשלטים בעזה, מחמיצה את המורכבות העמוקה של המצב ואת האתגרים שהוא מציב.

הדבר נכון במיוחד בעידן הדיגיטלי, שבו תיעוד ההתעללות והפצתו ברשתות החברתיות הופכים לחלק מתהליך בניית הזהות הקולקטיבית. המדיה החברתית אינה רק במה להפצת מסרים – היא מרחב שבו מתעצבות תפיסות של זהות, לגיטימיות ומוסר. האופן שבו ההתעללות בחטופים מוצגת, מתועדת ומופצת משקף ומעצב בו-זמנית את תפיסת הזהות הקולקטיבית.

המדיה החברתית אינה רק במה להפצת מסרים – היא מרחב שבו מתעצבות תפיסות של זהות, לגיטימיות ומוסר. האופן שבו ההתעללות בחטופים מוצגת ומופצת משקף ומעצב את תפיסת הזהות הקולקטיבית

מקרה החטופים חושף את הבעייתיות בסיקור התקשורתי העולמי. אם חמאס הוא תנועת שחרור לגיטימית שמייצגת את הפלסטינים בעזה – לא ניתן להתעלם מכך שהיחס לחטופים חורג מכל מה שתנועת שחרור לגיטימית עושה. אם חמאס הוא ארגון טרור שכפה עצמו על האוכלוסייה –  לא ניתן להתעלם מכך ששנות שלטון רבות השפיעו עמוקות על הזהות הקולקטיבית של אותה אוכלוסייה.

אימוץ כל אחת מהתפיסות האלה משקף הימנעות מהתמודדות עם המורכבות האמיתית של המצב: האופן שבו שלטון ממושך של חמאס טשטש את הגבולות בין הצבאי לאזרחי ועיצב מחדש את גבולות המוסר והזהות של חברה שלמה.

האתגר העומד בפתחו של כל פתרון עתידי חורג מהמישור המדיני והצבאי. התקשורת העולמית, בהתמקדותה בשאלות של מידתיות ומספרי נפגעים, מחמיצה את האיום העמוק ביותר של ערעור התשתית האנושית המשותפת ההכרחית לכל תהליך של שיקום ופיוס.

היחס לחטופים הישראלים והפומביות של ההתעללות כמושא גאווה, אינו רק עוד סימפטום של הסכסוך. הוא מעיד על האופן שבו האכזריות כלפי האחר הפכה ממכשיר טקטי למרכיב מכונן בזהות.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.