בהמשך לטובת המדינה דורשת: מח"ל ולמלחמת שלום נתניהו

הכול מדברים על ממשלת אחדות. הכול מסכימים שממשלת אחדות רחבה טובה לישראל, ובכלל אחדות היא דבר חיובי, טוב ונפלא. מי לא ירצה להתאחד, להרגיש מאוחד, להרגיש עם אחד?

אחדות זה טוב, אבל כדי להשיג אחדות צריכים להתקיים שני תנאים בסיסיים ועיקריים וזה הראשון שבהם: אחדות לא תיתכן כל עוד יש מי שעוסק בהפרדה, בהסתה, בפילוג ובשיסוע.

מי לא ירצה להתאחד? להרגיש עם אחד? אחדות זה טוב, אבל כדי להשיגה צריכים להתקיים שני תנאים בסיסיים ועיקריים וזה הראשון שבהם: אחדות לא תיתכן כל עוד יש מי שעוסק בהפרדה, בהסתה, בפילוג ובשיסוע

ובמילים אחרות, כדי שתהיה אחדות אמיתית ואיתנה חובה להסיר את הגורם המפלג, המשסע והמפורר. ובמקרה שלנו הגורם המפלג הוא נתניהו עצמו. וכולנו חזינו במופע האימים שלו אמש, מופע שכל כולו ישב על טוהרת הפילוג, ההסתה והפירוד.

שוב, למתקשים: לא תיתכן ממשלת אחדות עם מי שמשסע, מפלג ומפורר, כלומר עם נתניהו. כדי לכונן ממשלת אחדות חייבים להסיר את הגורם המפלג, קרי את נתניהו.

מכיוון שבמצב הנוכחי נתניהו לא מתכוון לוותר אין מנוס מכינון ממשלת מיעוט שתוגבל בזמן עד שענייניו הפליליים של נתניהו יובררו, ואז הממשלה הזמנית תפורק ותוקם ממשלת אחדות תחתיה.

כדי שתהיה אחדות אמיתית ואיתנה חובה להסיר את הגורם המפלג, המשסע והמפורר. ובמקרה שלנו הגורם המפלג הוא נתניהו עצמו. וכולנו חזינו במופע האימים שלו אמש, מופע שכל כולו ישב על טוהרת הפילוג, ההסתה והפירוד

אחדות איננה אחידות, וכאן אני מגיע לתנאי השני לכינון ממשלת אחדות. אחדות פירושה צירוף כלל הגורמים תחת אותה מטרייה וקבלתם כשווים בין שווים על אף חילוקי הדעות והמחלוקות. וכן, כלל הגורמים מתייחס גם לערבים הישראלים.

ריבוי דעות בדמוקרטיה הוא דבר הכרחי בכלל ודבר מבורך באחדות בפרט. ללא ריבוי דעות לא תיתכן דמוקרטיה.

אין מה לפחוד או לחשוש ממגוון דעות. להפך, דווקא דעה אחת שלטת צריכה להדליק אור אדום ולהפחיד, כי ברגע שרק דעה אחת או רעיון אחד מקובל וכל הדעות האחרות נפסלות באמתלות ותירוצים שונים – קץ הדמוקרטיה מתקרב.

יותר מזה, דמוקרטיה אמיתית, בריאה, חזקה ובטוחה בעצמה מעודדת ריבוי דעות ומטפחת מגוון דעות וחילוקי דעות.

אחדות איננה אחידות. אחדות פירושה צירוף כלל הגורמים תחת אותה מטרייה וקבלתם כשווים בין שווים על אף חילוקי הדעות והמחלוקות. וכן, כלל הגורמים מתייחס גם לערבים הישראלים

התנאי היחיד לקבלת ריבוי דעות הוא כבוד, כלומר על המדינה, נציגיה ואזרחיה לכבד כל אדם באשר הוא אדם וכל דעה גם כשחולקים עליה. ואפשר לחלוק ואף לבקר בצורה נוקבת וקשה כל עוד שומרים על כבודו של האדם המבוקר והמבקר ומכבדים את דעתו. מילת המפתח: כבוד.

אלא שבישראל בתקופת נתניהו לא רק שלא מעודדים ריבוי דעות, אלא אף פוסלים כל דעה שאינה מתיישרת עם דעתו של נתניהו. כל מי שלא מסכים עם נתניהו מתויג מייד בתור שמאלני ("סמולן"), עוכר ישראל, בוגד ואויב גם אם הוא ימני.

בכלל, בזמנו של נתניהו המילה שמאלני הפכה לכינוי גנאי, לקללה, לבושה.   נתניהו דוגל בעם אחד, מנהיג אחד, דעה אחת (זוכרים את סיום טקס יום העצמאות לפני כשלוש שנים?). מזכיר לכם משהו?

בישראל בתקופת נתניהו לא רק שלא מעודדים ריבוי דעות, אלא אף פוסלים כל דעה שאינה מתיישרת עם דעתו של נתניהו. החולקים עליו מתויגים מייד כשמאלנים ("סמולנים"), עוכרי ישראל, בוגדים ואויבים גם אם הם ימנים

חוסר הכבוד והפסילה גוררים אחריהם אלימות – מילולית ופיזית – ואלימות, כידוע, היא האִיום העיקרי של הדמוקרטיה. אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, אמר ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד לפני שנרצח.

עשרים וארבע שנים אחרי האלימות הפכה למקובלת ולגיטימית, ראש הממשלה עצמו קורא לנהוג באלימות נגד התקשורת ולהבעיר את הכול. והתוצאות לא מאחרות לבוא, חייליו הנאמנים מצייתים לו, מתבטאים באלימות, תוקפים בכוחניות, בגסות ובאלימות מילולית ופיזית.

ואתמול הרקיעה ההיסטריה המטורפת של נתניהו לשחקים. ההסתות מתגברות ואיתן השקרים, ההשמצות, ההכפשות והגזענות. הוא יירגע רק כשיירצחו עוד אנשים בגללו, ואז יתנער מהכול, "יגנה" ויספר לנו שהוא לא ידע מכלום.

24 שנים אחרי האלימות הפכה לגיטימית, רה"מ עצמו קורא לנהוג באלימות נגד התקשורת ולהבעיר את הכול. והתוצאות לא מאחרות לבוא, חייליו הנאמנים מצייתים לו, מתבטאים באלימות ותוקפים בכוחניות

אמש חזינו בראש ממשלה בקריסה כללית. ראש הממשלה קורס ואינו כשיר לשמש עוד ראש ממשלה. הוא היסטרי להחריד, נתון בפניקה תמידית ומאבד עשתונות תדיר. הוא חייב להיות כלוא במוסד סגור – בית חולים פסיכיאטרי או בית סוהר, לבחירתו. אז שלא יספרו לכם שתיקי נתניהו קורסים, אמש ראינו את נתניהו עצמו קורס.

כל דקה נוספת שהאיש המסוכן הזה נמצא בעמדת שליטה הרסנית כל כך לישראל מקרבת את ישראל אל סופה. חייבים להקים מייד ממשלת מיעוט זמנית בראשות בני גנץ ולהעיף את נתניהו לכל הרוחות!

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.