כאשר קיבלתי את שיחת הטלפון באמצע השבוע על ברית מילה שהתבקשתי לערוך בשבת, לא הרגשתי את ההתרגשות הרגילה שלי. בחודשים האחרונים היו לי אירועים מחוץ לעיר שלי בכל שבת שנייה.
הרגשתי עייף והתגעגעתי לשבת שקטה. וכמו בכל הפעמים האחרונות שבהן לא הייתי בבית, גם הפעם משפחתי לא תוכל להצטרף אליי. חששתי מבדידות של 26 שעות.
הרגשתי עייף והתגעגעתי לשבת שקטה. וכמו בכל הפעמים האחרונות שבהן לא הייתי בבית, גם הפעם משפחתי לא תוכל להצטרף אליי. חששתי מבדידות של 26 שעות
המשפחה שהביאה אותי למצפה יריחו לכבוד השמחה שלהם היא גדולה ותוססת, ממש כמו שלי. אביו של הרך הנולד הוא אחד משמונה אחים, שרובם כבר הקימו משפחות משלהם. כולם נדחסו לבית הסבא והסבתא לכל הארוחות, שם השיחה והצחוק מילאו את החלל.
במהלך ארוחת ליל שבת מישהו שאל את סבא-רבא של התינוק: "אנחנו כורדים או פרסים?" לאחר שפענח את השאלה, בשל גילו ואתגרי השמיעה שלו, הסבא-רבא השיב: "אנחנו כורדים פרסים", ואז פירט בקצרה את ההיסטוריה של איראן וכיצד המדינה התחלקה למדינות קטנות יותר, וכך נוצרו להם זהויות מרובות.
לאחר הסעודה חולקו ספרים כחולים קטנים והחל טקס ה"ברית יצחק". הטקס דומה במידה רבה ל"שבת זכר" במסורת האשכנזית. כל אחד מהנוכחים קיבל מספר עמודים להתפלל למען רווחתו של התינוק לקראת הברית. הטקס הסתיים בשירת "לכבוד חמדת", פיוט נפלא שמטרתו לעורר יראת שמיים, מסירות וקדושה מוגברת, ונוהגים לשיר אותו בשמחות.
הודיתי למשפחה הן על הסעודה החמה והן על כך שזכיתי לשמוע לראשונה את השיר במלואו. לא גדלתי במסורת ספרדית, ובמהלך שירת הפיוט בבריתות אני לרוב עסוק בסידור הכלים שלי ואיני יכול להשתתף באופן מלא.
שמחת הברית נערכה למחרת, לאחר תפילת שחרית של שבת. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום, והנוכחים פצחו שוב בשירה רועמת של "לכבוד חמדת לבבי" כדי לפתוח את האירוע. הסבא-רבא זכה בכבוד להיות הסנדק והחזיק את התינוק ברגע הכניסה לברית של אברהם אבינו.
המשפחה שהביאה אותי למצפה יריחו לכבוד השמחה היא גדולה ותוססת, ממש כשלי. אבי הרך הנולד הוא אחד מ-8 אחים, שרובם הקימו משפחות. כולם נדחסו לבית הסבים לכל הארוחות, והשיחה והצחוק מילאו את החלל
כמנהג הספרדים, מיד עם סיום ברית המילה, נעמדה שורה של אנשים שביקשו ברכה מהסנדק. אבל זה לא נגמר שם. אחרי שכל אחד מהם קיבל ברכה מהסנדק, הם פנו מיד אליי, המוהל, לבקשת ברכה נוספת. הרגשתי שאני מברך אנשים במשך שעות.
כשסוף-סוף הסתיימה השורה, עמד מולי אדם מזוקן לחלוטין. הוא פנה אליי באנגלית, שפה שלא שמעתי מאז יצאתי מהבית. "אתה אחד האנשים הבודדים שראיתי שמשתמשים בכפפות ובאמת שומרים על סטריליות מסוימת בברית המילה".
בהתחלה הנחתי שהוא רופא, אך ככל שהשיחה בינינו נמשכה, חשתי שאדם זה הוא למעשה מוהל. "מדוע אתה לא עשית את הברית הזו?" שאלתי. התברר שגם הוא היה אורח לשבת ורק במקרה נקלע לבית הכנסת. "ביצעתי 2,000 בריתות בלייקווד", הוא אמר, "אבל מאז שעליתי לארץ אני כבר לא עוסק בכך." ואז הוסיף: "מה אמריקאים מבינים בברית מילה? כך אנשים אמרו לי".
כשהסתיימה השבת והתחלתי לארוז כדי לצאת לדרך, הבחנתי שהטלפון שלי כבוי. הוא לא נטען במהלך החג. חשבתי שהוא יחזור לחיים כשאחבר אותו למטען ברכב, אך זה לא קרה. נאלצתי להתחיל את הנסיעה בעיניים עצומות, ללא ניווט. לא הבנתי עד כמה הפכתי תלוי ב-Waze. אפילו לא הייתי בטוח שאדע לצאת מהישוב, שלא לדבר על להגיע הביתה. הייתה זו תחושה מוזרה לקרוא את שלטי הכביש באמת.
כעבור כעשרים דקות, תוך כדי מחשבה על כל מה שחוויתי, המסך של הטלפון נדלק. מיהרתי להפעיל את Waze ממש לפני שהדרך הפכה מסובכת. וזה היה הרגע שבו הבנתי את משמעות הנסיעה הזו. לרגע, לפני שיצאתי למסע הזה, הרגשתי קצת אבוד.
כעבור כ-20 דקות, תוך מחשבה על מה שחוויתי, מסך הטלפון נדלק. מיהרתי להפעיל Waze ממש לפני שהדרך הפכה מסובכת. ואז הבנתי את משמעות המסע הזה, שלפניו הרגשתי לרגע קצת אבוד
שכחתי עד כמה אני מבורך להיות בתפקיד הזה — לא רק בכך שאני זוכה לפגוש ולעזור למשפחות מופלאות כאלו, אלא גם מפני שיש אחרים שהיו שמחים מאוד להיות במקומי. הייתי זקוק לתזכורת לכך שה' תמיד יש תוכנית, גם אם לפעמים קשה לראות אותה.
חיים לייטר הוא רב, מוהל, מסדר קדושין וחבר בית דין פרטי. הוא הקים את מגן הברית, ארגון המחויב לשמירה על הטקס הקדוש של ברית המילה, וכן על הילדים הנימולים. הוא עלה לארץ ב-2009 ומתגורר באפרת עם אשתו וארבעת ילדיו.































































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו