מאז החלה המהפכה השלטונית, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה בעזה, מתחולל בישראל משבר שלא היה כמותו מאז "מרד הגנרלים" של 1948. אבל זהו משבר בכיוון המנוגד לזה שיזם דוד בן גוריון.
בן גוריון הבין, שעם הקמת המדינה חייבים לבטל את המחתרות וכי יש לבנות צבא אחד ואחיד, ממלכתי. לשם כך הוא חיסל את האצ"ל והלח"י וביטל את תפקיד הרמ"א – ראש המטה הארצי של ההגנה, ישראל גלילי. ארבעה אלופים שרצו להגן על גלילי ולשמר את הארגון שלהם התפטרו, וכך פרץ מה שכונה "מרד הגנרלים". בסופו של דבר האלופים חזרו בהם ובן גוריון הצליח במשימתו.
כשבן גוריון רצה לבנות צבא אחד הוא חיסל את האצ"ל והלח"י וביטל את תפקיד ראש המטה הארצי של ההגנה. 4 אלופים התפטרו במחאה ופרץ "מרד הגנרלים", אך הם חזרו בהם בהמשך ובן גוריון הצליח במשימתו
היום עומד צה"ל בפני מאמץ עוצמתי, מונחה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתכליתו להרוס את האופי הממלכתי של הצבא, לשבור את המבנה ההיררכי שלו, ולשנות את האתוס שלו. מי שניצב מול מאמץ זה היא צמרת צה"ל, המבינה כי הצלחת המהלך תהפוך את הצבא הממלכתי לאוסף של מליציות המונחות על ידי גופים פוליטיים ואידיאולוגיים מבחוץ.
מי שסבור, שאלה הם תיאורי סרק מוזמן לקרוא בספרו של אסף חזני "כזה וכזה תאכל החרב". הכותב, ד"ר לאנתרופולוגיה ואל"מ, המשמש כקצין למידה של אוגדה 162, תיאר בספרו מה התרחש בצה"ל בחודשים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל.
בצה"ל קראו לחלק מן התופעות האלה "תופעות התנהגותיות חריגות". צוות שמינה הרמטכ"ל, בראשות האלוף במיל' מוטי ברוך, דן בהן וקבע שאלה הן הפרות משמעת שמקורן בשחיקת המבצעית של היחידות. על רקע זה הציע הצוות "לחזק את הסטנדרטים המבצעיים ואת המשמעת בצבא".
אבל קבוצת חוקרים שמומחיותם היא יחסי חברה-צבא קבעה בצדק, כי מסגור הסטיות ההתנהגותיות כבעיות משמעת בלבד הוא שגוי. גם בעבר היו סטיות מהוראות פתיחה באש, פגיעה בעצורים או ביזה. אבל הפעם היו הרבה דברים חסרי תקדים. קצינים הזמינו חברים או בני משפחה להצטרף אליהם לקרב, יחידות התנהלו על פי קודים שונים כאילו היו מיליציות עצמאיות, חיילים צילמו את עצמם עם תגים כמו תג "משיח עכשיו" והעלו לרשתות החברתיות פוסטים המתריסים נגד הפיקוד הצבאי, נגד ערכי הצבא, וגם נגד הדרג המדיני. כל אלה, קבעה בצדק קבוצת חוקרי יחסי חברה-צבא, הם סימפטומים של בעיות עמוקות הרבה יותר ובמרכזן – ניסיון לעצב מחדש את אופיו וזהותו של הצבא.
הפעם היו הרבה סטיות התנהגותיות חסרות תקדים בצה"ל. קצינים הזמינו חברים ובני משפחה להצטרף לקרב, יחידות התנהלו כמיליציות עצמאיות, חיילים צילמו עצמם עם תגים כמו "משיח" ועוד
במסמך שפרסמו פרופ' יגיל לוי וד"ר זאב לרר, הם חוזרים על טענה שהשמיע לוי מזה מספר שנים, כי צה"ל מחולק לשני צבאות: הצבא הטכנולוגי וצבא הצווארון הכחול. הסללה אתנו-מעמדית הביאה לנוכחות-יתר של המעמד הבינוני-חילוני במערכים הטכנולוגיים היוקרתיים, כמו חיל האוויר, 8200 ויחידות טכנולוגיות מתוחכמות. בעוד קבוצות של מעמד הביניים והפריפריה החברתית והגיאוגרפית מאכלסות בייצוג-יתר את חילות היבשה. הן מהוות את צבא הכיבוש בשטחים, מתחככות עם תושביהם, נלחמות עם טרור פלסטיני, ומשלמות על כך בחייהן, וזאת, כשהיוקרה והעתיד התעסוקתי מובטחים לקבוצה הטכנולוגית.
הפעם הראשונה שבה פרץ הפער בין שני סוגי התפישות היה בפרשת אלאור אזריה במרץ 2016. כשאזריה ירה למוות במחבל מנוטרל, פעולתו הייתה מנוגד לפקודות הצבא ורוח צה"ל ולכן צמרת צה"ל גינתה אותו. אבל הוא קיבל תמיכה מאלה שסברו כי הכלל צריך להיות "הקם להורגך – השכם להורגו", גם אם הוא כבר גוסס על הכביש. בנימין נתניהו, שבהתחלה תמך בצמרת הצבא, הפך במהירות את עמדתו ותמך בעמדת הבייס שלו, ואף סייע לו.
פרשת אזריה הבהירה, כי ערכים של קבוצות משיחיות ולאומניות, חרד"ליות ותומכי איתמר בן גביר ועוצמה יהודית, חודרים לתוך המסגרת הצבאית, ומבקשים להחליף את מערכת הערכים המקצועית הקודמת. ומה שחמור יותר הוא, שהחדירה של גורמים חוץ-צבאיים לתוך הצבא פוגעת באוטונומיה של הצבא ובהיררכיה הצבאית.
תהיה אשר תהא הביקורת על צה"ל, והוא ראוי לביקורת רבה, הסכנה המוסדית הנשקפת לו מצד אלה שמבקשים לשנות את אופיו, מהותו ודמותו, מחייבת כל בר דעת להתייצב היום דווקא לימינו.
ערכי קבוצות משיחיות ולאומניות חודרים למסגרת הצבאית, ומבקשים להחליף את מערכת הערכים המקצועית. חדירת הגורמים החוץ-צבאיים לצבא פוגעת באוטונומיה שלו ובהיררכיה הצבאית
הרמטכ"ל החדש מוצף בהצעות מה עליו לעשות כדי לשקם את האמון בצה"ל, כולל כמובן, החזרת החטופים, השבת המפונים לבתיהם ושיקום פיזי של הצבא. אבל אם הוא לא יצליח לנתק את הצבא מהגופים האזרחיים החיצוניים המשפיעים עליו, לפרק את ההסללה האתנו-מעמדית לשני הצבאות, ולחזק את האופי הממלכתי של הצבא, הוא ייכשל בתפקידו.
פרופ' יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי שפרסם ששה ספרים ועשרות מאמרים בעיקר על יחסי חברה-צבא ותקשורת בישראל ובעולם. הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל אביב וכיום פרופ' אמריטוס מאוניברסיטת UMD.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
האם אני מבין נכון שכוונת הכותב היא להקפיד הקפדה יתרה על שמירת פקודות מטכל בנוגע לשמירת הכשרות והוראות השילוב הראוי? ואולי כוונת הכותב לוודא שבכל גיוס ליחידות הטכנולוגיות ישולבו חיילים מהפריפריה, הצבע יוודא שהכשרתם תכלול השלמות בטכומים הרלוונטיים והמחנות של חילות אלו יכללו עבור כולם שינה מסודרת בבסיס (כי זה לא מעשי להגיע מנתיבות כל בוקר כשאין לך רכב פרטי). ואולי הכוונה היא שבכל מחזור גיוס ההכוונה ליחידות הלוחמות תהיה על בסיס הפרופיל הרפואי ולא על פי ה"קבא' ולא על פי העיקרון של חבר מביא חבר?
נכון שיחידות "צווארון לבן" מאויישות במידה רבה על ידי חיילים וחיילות בני מעמד ביניים גבוה, אבל מדובר במעמד ששם דגש על חינוך טכנולוגי ומדעי. כאלו ניתן למצוא לא מעט גם בין תושבי התנחלויות בגדה שמוצאם ממשפחות אנגלוסכסיות, רבות מהן מסורתיות או דתיות על מלא.
הבעיה נעוצה במשמעת הצה"לית הרופפת ובכניעה המתמשכת (שנטמעה כסטנדרט בהתנהלות הצבא) להלכי רוח דתיים ולשתלטנות הדתית. אלו התחזקו ללא הכר בעשורים האחרונים עם התגברות נוכחות בוגרי המכינות הדתיות ביחידות השדה והתחזקות הזיקה למסורת, למשיחיות ולאמונות טפלות שונות ומשונות (לכאורה מבוססות אמונה דתית) בחברה היהודית בכללותה.
האם באמת יש הסללה על בסיס "אתנו מעמדי",
או שהצבא עושה כבר עשורים כל שניתן להביא אוכלוסיות שונות ליחידות שונות, אבל, יש אתגרים של יכולות וציונים במקצועות נחוצים וידע באנגלית וסיווג מסיבות אידיאולוגיות או אחרות ועוד?
אפשר בבקשה גיבוי לטענות?