לאחרונה עבר בכנסת "חוק שירה איסקוב", המרחיב את העילות לשלילת אפוטרופסות של הורה על ילדיו. התיקון נחקק לאחר מאבק ציבורי ממושך בהובלתה של איסקוב, ששרדה ניסיון רצח מזעזע בידי אביעד משה, בעלה דאז, שתקף אותה בערב ראש השנה באלימות קשה ולעיני בנם הפעוט.

התיקון לחוק קובע כי ניתן יהיה לשלול את האפוטרופסות ממי שהורשע בעבירת חבלה מחמירה כלפי בן משפחה – למשל במקרים של אלימות במשפחה. החוק גם מאפשר לבתי המשפט לדחות על הסף בקשות של עבריין מורשע שאפוטרופסותו נשללה לקיום קשר עם ילדיו, אלא אם הוכיח מראש שהקשר הוא לטובת הילד.

התיקון קובע שיתאפשר לשלול אפוטרופסות ממורשע בחבלה מחמירה כלפי בן משפחה – החוק גם מאפשר לבתי המשפט לדחות על הסף בקשות עבריין מורשע שאפוטרופסותו נשללה לקיום קשר עם ילדיו

תיקון החוק הוא צעד חשוב ומשמעותי במאבק באלימות כלפי נשים וילדים במשפחה, אך אין בו די.

כחלק מפעילות הקליניקה למשפט ומגדר במכללה למנהל, מתנדבות מהקליניקה מגיעות בכל שבוע למקלט לנשים נפגעות אלימות. שם, בשיחות עם הנשים, אנחנו שומעות על מקרים רבים בהם בתי המשפט קובעים בתיקי אלימות במשפחה שהגבר האלים  "מסוכן לאם, אך לא לילדים". האמנם? איך ייתכן כי אדם – המסוכן לאישה עד כדי כך שהיא נאלצת להקריב את חירותה לשם הגנה על חייה ולהימלט למקלט – עדיין נתפס בעיני בתי המשפט כהורה אמין ובטוח לילדיו?

רק לאחרונה נדון למאסר עולם מי שרצח את אשתו, דריה לייטל באמצעות מכות פטיש, בעת ששלוש בנותיהם הקטנות ישנו בחדר סמוך. האם עולה על הדעת שאדם כזה, שהיה מסוכן ביותר לאשתו (סכנת מוות, כפי שהתברר למרבה הזוועה), עשוי היה להיחשב בעיני בתי המשפט כבטוח עבור בנותיו? ומה באשר לחשוד ברצח אשתו (והתאבדות) לפני מספר ימים בירושלים בעוד ארבעת ילדיהם שוהים בבית?

המחקר המצטבר בשנים האחרונות בנושא ילדים חשופים לאלימות מראה כי פעמים רבות האלימות בתא המשפחתי אינה מכוונת כלפי ההורה השני בלבד אלא גם כלפי הילדים עצמם.

איך נקבע לעתים שהגבר האלים "מסוכן לאם, אך לא לילדים"? איך אדם – המסוכן לאישה עד שהיא נאלצת להקריב את חירותה לשם הגנה על חייה ולהימלט למקלט – עדיין נתפס בעיני בתי המשפט כהורה אמין ובטוח לילדיו?

גם כאשר הילדים אינם קורבנות ישירים של האלימות, הם עשויים למצוא עצמם חלק פעיל מהאירוע, בעל כורחם, כשההורה האלים עושה בהם שימוש ככלי להעברת מסרים, או כשהם משמשים כמגן הניצב בין ההורים.

כך למשל בפסק הדין בעניין שירה איסקוב הרשיע בית המשפט את אביעד משה בנוסף לניסיון הרצח גם בהתעללות בקטין, מכיוון שהכריח את בנם הפעוט לצפות באלימות המחרידה שהפעיל כלפי אמו. בפסיקה זו הכיר בית המשפט בכך שילד שהיה עד לאלימות הוא ילד שהפגיעה בו היא חמורה ומשמעותית.

לפי דיווחי משרד הרווחה לשנת 2021, במקלטים ובמרכזים למניעת ולטיפול באלימות טופלו רק כ-2000 ילדים. זהו מספר זעום ביחס למספר הילדים החשופים לאלימות במשפחה, הנאמד בכ-600,000 ילדים. מכאן שרוב הילדים שנחשפים לאלימות במשפחה נותרים ללא טיפול והשלכות האלימות ילוו אותם לאורך חייהם.

כיום רבים מבתי המשפט פוסקים באופן המתעלם מהנתונים המדאיגים ואינם מקיימים  מאמצים לשמוע את חוויית הילדים ולוודא שההורה האלים אכן מסכן "רק" את ההורה הנפגע ולא את ילדיו. כתוצאה מכך נשלחים הילדים לזרועותיו של ההורה האלים ומשלמים מחירים פיזיים ונפשיים כבדים לשם שלמות (מדומיינת) של  התא המשפחתי על לא עוול בכפם.

"חוק שירה איסקוב" מראה על תחילת הכרה משפטית וחברתית חשובה בכך שהורה אלים בתא המשפחתי לרוב יהווה סכנה גם לילדיו ולא רק להורה השני, ואולם יש לקוות כי הכרה זו לא תיוותר "על הנייר" ולא תישמר למקרים הקיצוניים ביותר בלבד.

"חוק שירה איסקוב" מראה על תחילת הכרה משפטית וחברתית חשובה בכך שהורה אלים בתא המשפחתי לרוב יהווה סכנה גם לילדיו ולא רק להורה השני, ואולם יש לקוות כי הכרה זו לא תיוותר "על הנייר"

הנתונים המדאיגים בנוגע לשיעור הילדים החשופים לאלימות, לצד ההיגיון הבריא, מראים כי בן זוג אלים הוא ראשית כל אדם אלים, וכך על בתי המשפט להתייחס לאנשים אלה, בין אם הם מפנים את האלימות כלפי בת הזוג ובין אם ישירות כלפי הילדים.

עו"ד מרים זלקינד היא מנהלת הקליניקה למשפט ומגדר במכללה למנהל, בעלת תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב עם התמחות במדיניות ציבורית.

שובל גל היא סטודנטית למשפטים במכללה למנהל, משתתפת בקליניקה למשפט ומגדר ומתנדבת במקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן.