עוד מעט חג…לכם

קשה לומר איזה חג, אך בטוח שלהרבה מאוד משפחות בישראל לא יהיה זה חג שמח, וגם לא חג ה"חירות".

ברצוני להתחיל קצת אחרת. ערב פסח – מחרתיים, אך בימים האחרונים ציינו גם עוד אירוע שבעבר שמחנו להתלוצץ סביבו, "האחד באפריל". ובכן, סיפור קצר שלטובתו גייסתי את מיטב זכרוני הפגום: לפני חמישים שנים בדיוק, ב-1 באפריל 1975, יצחק רבין היה ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שלו. למרות דימויו, הוא ניחן בחוש הומור, וניסה "לעבוד עלינו", מי ששירתו אז במערכת הביטחון.

לפני חמישים שנים בדיוק, ב-1 באפריל 1975, יצחק רבין היה ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שלו. למרות דימויו, הוא ניחן בחוש הומור, וניסה "לעבוד עלינו", מי ששירתו אז במערכת הביטחון

רבין יזם והוציא "מסמך מיוחד", שהמסר בו היה כי נמצא סוף סוף פתרון לבעיית עזה. מזכיר, שהימים היו אז ימי אחרי מלחמת יום הכיפורים ותחילת השיח המדיני הישראלי-מצרי בתיווך הנרי קיסינג'ר, וכבר אז היה ברור שלשני הצדדים לא היה עניין להשאיר בתחומן את רצועת עזה.

רבין דאג שייכתב באותו מסמך, כי הפתרון יהיה פשוט: לאורך גבול הרצועה תוצב שרשרת ארוכה של טרקטורי JCB ו-9D, צמודים זה לזה. הללו יחפרו תעלה עמוקה רציפה מדרום לצפון, ו"ידחפו" את הרצועה לתוך הים התיכון, כדי שתשקע שם. לא זוכר אם היו כאלה שאכלו את "הלוקש", אך היה כיף לחייך.

אז זהו, שאת רצועת עזה אי אפשר לדחוף לים, גם לא אחרי 50 שנים. גם שני מיליון עזתים לא יהגרו ממנה מרצון, וגם חזונו של דונלד טראמפ, לו בנימין נתניהו מוחא כפיים – להפוך את הרצועה לסינגפור – יכול להיות עוד פרק בסיפורי הברון מינכהאוזן.

עזה הייתה לפתחנו כבעיה מאז קום המדינה, ונותרה כזו גם היום. וכך היא הגיעה לשיאה בשנה וחצי ועוד שלושה ימים, מאז השבעה באוקטובר. היא צורבת, שורפת ומערבלת את המעיים עד עצם ימים אלה, כש-59 מאזרחי מדינת ישראל עדיין חטופים שם ונמקים במנהרות חמאס, כשלמעלה מעשרים מהם – עדיין בחיים.

ערב חג אינו עיתוי מתאים להיכנס לניתוחים או התחשבנויות פוליטיות, אך ברור לכל שהחטופים אחוזים בידיו של אדם אחד – בנימין נתניהו. אין צורך גם לחזור ולדוש בסיבות שהביאו אותו לייצר מול הציבור מציאות כוזבת, לפיה הלחץ הצבאי הוא שיביא להסכמת חמאס לעסקת חטופים המועדפת לישראל. כקצין בכיר בצה"ל, שחווה כל סוג של לחימה, וכמי שעשה סה"כ חמישים שנה במערכת הביטחון, אני אומר בברור: זה תירוץ עלוב, זו אמירה הונאתית, או כמו שהילדים אומרים: פשוט – קשקוש בלבוש.

אין צורך לדוש בסיבות שהביאו את נתניהו לייצר מציאות כוזבת, לפיה הלחץ הצבאי הוא שיביא להסכמת חמאס לעסקת חטופים מועדפת לישראל. כקצין בכיר בצה"ל, שחווה כל סוג לחימה, אומר בבירור: זו אמירה הונאתית

בערב שישי האחרון קראנו את נתניהו (במסווה פחדני רגיל של "מקור מדיני בכיר") מתדרך עיתונאים שהתלוו למסעו ל"פושקש וגולאש" (בושה וחרפה בפני עצמה, שזה כל מה שהוא שמע על הונגריה עד שנת 1991). הוא דיבר  על כך ש"חמאס רוצה להכתיב תנאים"; על יתרונות ה"משא ומתן תחת אש"; על "סדקים בחמאס"; על "תכנית ההונאה של חמאס, המעוניין בהסכם חתום באו"ם שיוציא אותנו מעזה, ואז לא נוכל לחזור ולהילחם בה (לאחר חזרת כל החטופים), כיוון שנהיה נתונים להטלת סנקציות של האו"ם". הכל – שטויות במיץ עגבניות. או במקרה זה – דם של הרבה פלסטינים, הרוגים ופצועים, וחס וחלילה שבהמשך הלחימה המיותרת הזו לא יהיה גם דם שלנו.

וכמובן, בל נשכח את שסופר לנו מכלי ראשון: שמענו יותר מעדות אחת של חטופים שחזרו, מה הייתה תחושתם כששמעו את פצצות וטילי חיל-האוויר מכים במבנים הסמוכים או צמודים למקומות בהם הוחזקו, או את שרשראות הטנקים והנגמ"שים שתמרנו מעל ראשיהם; ואיך השפיע הדבר לרעה על התנהגות החוטפים כלפיהם באותם ימים. שום טוב אין בכך, ויעידו שלושת השבועות (+) האחרונים, מאז צה"ל שב ללחימה – האם הם "הולידו" משהו בקידום שחרור חטופים? התשובה ברורה.

וכן, שמענו גם השבוע את לירי אלבג אצל קרן נויבך, כשאמרה: "נתניהו, אתה אשם", ואף הדגישה: "בגללך עברתי את הדבר הכי גרוע שבנאדם יכול לעבור, אתה אשם בהכל". בלי בושה ובאומץ לב רב, הנערה הצעירה הזו, כמו הילד בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "המלך הוא ערום", שמה זאת לראש הממשלה "בול בפוני". ולא אתייחס לגל הטינופת שאמירה אמיצה זו גררה.

אז ביבי, חדל בולשיט. היחיד שעושה פה הונאה זה אתה, והיא מופנית כלפי כולנו, כשנפגעיה העיקריים הן משפחות החטופים האומללות. ואלה, המשפחות היקרות לכולנו, מצויות במעגל סגור בין ייאוש לתקווה. הן לכודות במלחציים הבלתי-אפשריים: יודעות שבמציאות הדמוקרטיה הישראלית, כשהמושכות נתונות בידיו – "רק ביבי יכול", אך הן מודעות לכך שהוא – ממש לא רוצה. כאשר ראש השב"כ רונן בר טוען כי "המשך המלחמה טוב לנתניהו" (עמוס הראל, הארץ, 6 באפריל), אני לגמרי מקבל את דבריו כאמת צרופה.

ולכן ביבי, די לשקרים! או כמו שכתוב פה על השלט שלי:

"He lie(s), They die"

הוא משקר, הם מתים.

חטופים שחזרו סיפרו מה חשו למשמע פצצות וטילי חיל-האוויר מכים במבנים סמוכים למקומות בהם הוחזקו, או את שרשראות הטנקים והנגמ"שים שתמרנו מעל ראשיהם, ואיך זה השפיע לרעה על התנהגות חוטפיהם

בפרוס החג, אין לי אלא לשאול, אם תרצו – כקושייה חמישית: מה עוד צריך לקרות, כדי שכל חטופינו ישובו סוף סוף לביתם? אז בורא (או בוראת) עולם – על ביבי לא ניתן לסמוך, קחו זאת ברצינות לידיים שלכם.

שיהיה חג חרות לכולם. את כולם – עכשיו!

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.