עבור יהודים רבים במדינה הזאת, הדת היא נטל נטו. תיאודור הרצל רצה שנהיה ככל העמים, אולם איננו מסוגלים להעביר אפילו שבוע מבלי להיתקל שוב בוויכוח הארור על השבת. איננו מצליחים לנהל מלחמה אחת פשוטה בלי לפגוש שוב בפולמוס על משתמטים בשם הדת.

אך אין זה כל הסיפור. חג החירות, שבו הנשגב פוגש בגשמי, הוא זמן ראוי להיזכר בכך שהיהדות העניקה גם דברים טובים. רשע – מה הוא אומר? זה לא ייתכן. ואני עונה: התורה פנים רבות לה. הפכתי בה והפכתי, ומצאתי גם מצאתי: תועלת ממשית, אפילו לאפיקורוס הגמור ביותר, במיוחד אם הוא כבר חתיאר.

גילנות היא הרי כנראה הדעה הקדומה האחרונה שעדיין מקובלת בחברה המודרנית – אותה חברה שבדרך כלל בזה למקורות. אנו דוחים בצדק גזענות, סקסיזם וצורות אחרות של אפליה, אך הדרת הקשישים עודנה נפוצה, ולעיתים אף נחשבת למעלה בזכות האובססיה ל"חדשנות".

גילנות היא כנראה הדעה הקדומה האחרונה שעדיין מקובלת בחברה המודרנית. אנו דוחים בצדק גזענות, סקסיזם וצורות אפליה אחרות, אך הדרת הקשישים עודנה נפוצה ואף נחשבת מעלה בזכות האובססיה ל"חדשנות"

בעניין זה, ולא רק בו, היהדות מציעה מזור וגם חוכמה. "מפני שיבה תקום", כך מצווה התורה בספר ויקרא. אין מדובר בנימוס גרידא אלא בערך יסוד: אין להתעלם מהזקנים, לדחוק אותם לשוליים או לבטל את דבריהם. יש לכבדם, להוקיר את חכמתם ולהעריך את נוכחותם.

בעולם אובססיבי לנעורים, עיקרון זה הוא תזכורת לכך שזקנה איננה נטל – אלא סגולה. אם אין הדמנציה מכה, המבוגרים פשוט יודעים יותר – כי הם חוו יותר. מעבר לערך שבחכמה, יש כאן גם אינטרס פרגמטי: כל מי שלא ימות צעיר, עתיד ליהנות מהמעמד הזה. חשבו קדימה, יהודים (וגם לגויים לא יזיק).

הלכתי לרב הרשל גרוסמן, חכם ירושלמי בא בימים, והוא ניסח זאת היטב:

"בחברה החילונית אנו עדים למצב מצער שבו מבוגרים, במקרה הטוב, נסבלים – וברוב המקרים נחשבים לנטל ולבזבוז משאבים. בחברה שמקדשת כוח פיזי, מראה חיצוני ותענוגות חומריים – אנשים מבוגרים, שאיבדו מיכולותיהם הפיזיות, נחשבים לחסרי ערך. אך בחברה היהודית המסורתית, החכמה היא הערך העליון – ולכן טבעי שזקנינו יהיו גיבורינו".

אלו דברים חזקים. במקום לברוח מן העבר – יש ללמוד ממנו. הכבוד לזקנים משקף אמונה שלדורות קודמים, שעוצבו על ידי קשיים ועמלו בלמידה, יש תובנות שימושיות לכלל החברה.

כמובן שבמובנים מסוימים, העולם המודרני טוב בהרבה מזה שקדם לו: שוויוני יותר, סובלני יותר, ומודע יותר למציאות בזכות ההתקדמות המדעית. אך מצד שני, כלשון קהלת: "אין כל חדש תחת השמש". את יסודות החיים נאלץ כל דור ודור ללמוד מחדש. ידע ניתן לרכוש במהירות – אך חכמה מצריכה שנים רבות.

"בחברה החילונית מבוגרים, במקרה הטוב, נסבלים – וברוב המקרים נחשבים נטל ובזבוז משאבים. בחברה שמקדשת כוח פיזי, חיצוניות ותענוגות חומריים – אנשים מבוגרים, שאיבדו מיכולותיהם הפיזיות, נחשבים לחסרי ערך

ובכל זאת, שוק העבודה המודרני מרבה להתעלם ממועמדים מעל גיל 50. בהייטק, גם בני 40 כבר נחשבים לשרידים מהעבר. אולי היה בכך היגיון בעבר, כשמקום עבודה היה קשר ארוך טווח עם פנסיה בסופו – אך כיום, כשמשך העבודה הממוצע עומד על כארבע שנים, ההיגיון הזה נשמט.

כן, לצעירים יש יתרונות: הם מביאים רעיונות חדשים, מסתגלים מהר, עולים פחות, ולעיתים בעלי יתרון פיזי. אך נעורים נושאים איתם גם חוסר סבלנות, פזיזות, ושיפוט לקוי. לא כל ניסיון הוא יקר ערך – לפעמים הוא רק שורת כישלונות – אך למה להשליך גם את המצליחנים, רק כי הם מבוגרים?

הדברים ברורים. ולכן, בעניין הזה לפחות, הדת היהודית צודקת – והציבור החרדי, כמובן, מיישם זאת למופת. מדובר בהתנגדות אמיצה ונדירה לפולחן הנעורים השולט בזמננו. ביטוי לכך הוא העובדה שהרבנים הגדולים – לעיתים בשנות ה-80 וה-90 לחייהם – נותרים המנהיגים הבלתי מעורערים. חכמתם לא נחשבת לכזו שפגה עם השנים – אלא דווקא התעצמה.

עד כאן הכול טוב – ואז, כמו ברומן שובח, זה מסתבך. המסורת הרי לא מאפשרת לנו לנוח על זרי דפנה, וליהודים חיבה עתיקה להתפלפל ממש עד לזרא.

היהדות, בשיא חכמתה, יודעת לשים גבולות גם לערכים חשובים.

"אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז', ט"ז) אנו מוזהרים שלא להגזים גם בכוונות טובות; "כל המוסיף גורע" (סנהדרין כ"ט ע"א) קובע שדווקא ההפרזה פוגעת; "תפסת מרובה – לא תפסת" (ראש השנה ד' ע"א) מזכיר שלא כל מה שנראה מרשים – נשאר ביד.

כל זה כנראה תופס גם לגבי היחס לזקנים. וכאן לחרדים יש מה ללמוד, לצערי. הכבוד המרשים שהם מעניקים הפך – אוי לאותה בושה – לכלי של ניצול פוליטי וקיפאון חברתי.

היהדות מתנגדת באומץ לפולחן הנעורים השולט בזמננו. הרבנים הגדולים – לעיתים בשנות ה-80 וה-90 לחייהם – נותרים המנהיגים הבלתי מעורערים. חכמתם לא נחשבת כזו שפגה עם השנים, להיפך

רבנים – לעיתים מנותקים מן החיים המודרניים באופן אבסורדי ממש – חוסמים השתלבות ראויה של הציבור החרדי בחברה הישראלית. מה זה חוסמים? מותירים אותו במצב פרזיטי לכל דבר.

נכון, ישנם צעירים חרדים שבוחרים מרצונם בלימודי קודש. אך רבים אחרים מבקשים להשתלב, להשתחרר מתלות, לחיות כאזרחים פרודוקטיביים – אך חוששים מגינוי, ולעיתים אף מהדרה. מצד מי? מצד ידידי הרב גרוסמן ועמיתיו העקשנים.

במקום להוביל מעבר הדרגתי ונחוץ בתבונה, הרבנים משתמשים בסמכותם כדי לשמר מערכת בלתי מוסרית. הם מחבלים ברפורמות חינוכיות, מונעים לימודי ליבה, ותוקעים כל מאמץ לחלוקה הוגנת של הנטל הביטחוני.

במקום להוביל לאחריות אזרחית, הם מעודדים גם את מי שאינו מתאים ללימודי דת להישאר בישיבות – רק כדי ליהנות מפטור מגיוס ותקציבי ממשלה. המסגרת הנוכחית יוצרת תמריץ כלכלי להשתמטות כפולה – הן מהצבא והן משוק העבודה. זהו ביזיון, לא אדיקות – וזה בלתי נסבל.

מה עושים? ניגשים לסוגיה ברוח "דבר דבור על אופניו". אני מבין שהגדויילים אינם ממתינים לעצה מאפיקורס עם הארץ, אך בכל זאת אציע: אתם מנצלים את הכוח הרב שניתן לכם לרעה, ובכך פוגעים בעצם העיקרון שהעלה אתכם – האמונה כי הזקנים חכמים. גיל עשוי להביא חכמה, אך אינו מבטיח אותה. כשכבוד לכאורה למסורת משמש לחסימת חינוך, כלכלה ושוויון – הוא חדל מלהיות מעלה.

לצעירים החרדים יש לי עצה פרקטית למהדרין: כיבוד הורים הוא אמנם דיבר מהדברות, אך אינו מחייב ויתור על אחריות מוסרית ואזרחית עצמאית. כבדו את העבר, בהחלט – אך אל תתנו לו לגזול מכם את העתיד. קום תקומו בפני שיבה – אבל אל תכרעו ברך. אחרת אנחנו צועדים כולנו, חילונים וחרדים כאחד, אלי הקטסטרופה.

אתם מנצלים את הכוח שניתן לכם לרעה, ובכך פוגעים באמונה שהזקנים חכמים. גיל עשוי להביא חכמה, אך אינו מבטיח אותה. כשכבוד למסורת משמש לחסימת חינוך, כלכלה ושוויון – הוא חדל להיות מעלה

לא נעים לומר זאת בתקופת החג, אבל אתם כרגע גם ה"תם" וגם "זה שאינו יודע לשאול". היו במקום זאת ה"חכם". רק כך מעז יצא מתוק.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com