מתל מלוט נשקף נוף יפה, אבל התמונה שנגלית כשמגיעים לראש התל המקראי היא גם המחשה למצבה של המועצה האזורית גזר, שהוא ממוקם במרכזה: מובלעת כפרית קטנה בלב הארץ, שמאוימת ומכורסמת מכל כיוון על ידי פרויקטים, תשתיות, וכל מה שנכנס תחת ההגדרה "פיתוח".
קריית עקרון, למשל, תשלש את גודלה לתוך השדות החקלאיים של המועצה; מזכרת בתיה מתרחבת; מסילת הרכבת עומדת להכפיל את עצמה; כביש 6; קווי נפט; וקו המתח הראשי שחוצה את הארץ – יחד עם מאות עמודי החשמל הענקיים שעליהם הוא מתוח – כולם מפלחים את הנוף.
"אנחנו השטחים הפתוחים האחרונים במרכז", אומרת ראשת המועצה רותם ידלין. "המשימה הגדולה שלנו היא לשמור על הדבר הזה מתוך הבנה שיש לנו אחריות. כשאתה עומד כאן ומסתכל לכל הכיוונים אתה מבין את החשיבות של המרחב: כל מי שירד מסירה בנמל יפו ועלה על חמור עבר כאן בדרך לירושלים.
"המטרה שלי היא לייצר ערכיות. ככל שאני מייצרת יותר ערכיות ככה הסיכוי שייקחו את ה־120 אלף דונם שיש לנו פוחת. ככל שנייצר ערכיות הסיכוי שיהיה מי שיילחם על המקומות האלה גדל"
"אני לא אוהבת את כביש 6 אבל אני מבינה שהוא חייב לעבור אצלי כי הוא לא יכול לעבור באמצע עיר, ואני צריכה לעשות את ההבחנה בין תוכניות הכרחיות לתוכניות חסרות אחריות. המטרה שלי היא לייצר ערכיות. ככל שאני מייצרת יותר ערכיות ככה הסיכוי שייקחו את ה־120 אלף דונם שיש לנו פוחת. ככל שנייצר ערכיות הסיכוי שיהיה מי שיילחם על המקומות האלה גדל".
אז יצאנו למסע קצר בין חמש נקודות ציון ירוקות בשטח המועצה, כדי להתרשם איך אזור עתיר היסטוריה מנסה לייצר ערכיות שתבטיח שיהיה לו גם עתיד.
עינות גיבתון
השמורה הקטנה והמקסימה הזו (הכניסה חינם) הייתה סגורה במשך כמה שנים לטובת שיקום והתחדשות. היא נפתחה מחדש לפני כשנתיים והתברר שהיה שווה לחכות. יש המכנים את האגמון הצנוע שבמוקד השמורה "החולה של המרכז" אבל זו הגזמה פרועה. מדובר במקווה מים (או כמו שאנשי המקצוע אוהבים לומר: בית גידול לח) קטן ואינטימי, שמציע טיול קצר ונעים.
במסגרת השיפוץ שנעשה על ידי רשות הטבע והגנים והמועצה האזורית גזר, הותקן שביל על דק ממתכת שעובר בתוך סבך הקנים ומצליח ליצור תחושה של היטמעות בטבע. בקצה השביל מתרומם מגדל שהעיצוב שלו מזכיר את הקנים הכפופים הסובבים אותו. בראש המגדל מרפסת משקיפה על המים.
האתגר היה לאפשר לציבור להגיע אל המים מבלי שהם יתמלאו במגבונים ועטיפות במבה. הפתרון שנבחר: להביא אותו מלמעלה. על פי רמת הניקיון, זה עובד
האתגר היה לאפשר לציבור להגיע אל המים מבלי שהם יתמלאו במגבונים ועטיפות במבה. הפתרון שנבחר: להביא אותו מלמעלה. על פי רמת הניקיון, זה עובד – והמראה בהחלט שווה את הטיפוס.
חוץ מהאגמון ותל מלוט עם התצפית המשובחת, השמורה מציעה גם חורשה עתירת צל שמתאימה מאוד לפיקניק ולבילוי עם ילדים.
קיבוץ נען
נען, על כמעט 2,000 תושביו, מתהדר בתואר הקיבוץ הגדול בעולם. הוא מוגדר "קיבוץ מתחדש", שזו דרכם המכובסת של הקיבוצניקים לכנות קיבוץ שהופרט. בפאתי הקיבוץ משתרעת חורשה רחבת ידיים, והמראה שנגלה שם, בסתם בוקר של חול, מעורר השראה: מאות ילדים פזורים בשטח, עסוקים בפעילויות שונות. מי היה מאמין שככה נראה יום לימודים שיגרתי בישראל 2025.
רק לפני כמה שנים המושג "בית ספר (או גן) יער" השתרך בירכתי מערכת החינוך ונתפס כגחמה של מחבקי עצים. מאז זרמו הרבה מים בעינות גיבתון, הפופולריות של בתי ספר וגני יער תפסה תאוצה, ובמועצה האזורית גזר הם הפכו לחלק מליבת המערכת: כל ילדי המועצה בכיתות אל"ף עד גימ"ל לומדים יום בשבוע ביער.
ברחבי היער מתרוצצים ילדים מכל הסוגים והזרמים, כולל כיתה של ילדים על הספקטרום שעבורם הלימודים באמצעות החוויה החושית חיוניים במיוחד
זה יכול להיות יער ממש (עד כמה שיש יערות בישראל) כמו יער המגינים, וזו יכולה להיות החורשה הגדולה הצמודה לקיבוץ, כמו במקרה של נען. גם שליש מגני הילדים יוצאים יום בשבוע ליער.
הילדים בקבוצה שאנחנו מתקרבים אליה מאוד עסוקים. המורה אולגה מסבירה שהם אוספים קליפות עצים, משייפים אותן, מנקבים, משחילים חוט והינה יש להם שרשרת. הם גדולים ונבונים ואני מופתע לשמוע שהם רק בכיתה א', רושם לעצמי לבדוק מה שמים באוכל של הילדים באזור הזה.
ברחבי היער מתרוצצים ילדים מכל הסוגים והזרמים, כולל כיתה של ילדים על הספקטרום שעבורם הלימודים באמצעות החוויה החושית חיוניים במיוחד.
את הרעיון הפשוט הזה – למידה בטבע – לא קל להחדיר לממסד החינוכי המאובן והמסורבל של ישראל. לא כל המורים מתלהבים, עבורם זה כאב ראש של טיול שנתי כל שבוע, והמערכת עצמה מציבה כל קושי אפשרי – בדמות דרישות לביטוח, עזרה ראשונה וכו'. אבל אם מתעקשים ורוצים מספיק, ובגזר התעקשו ורצו, זה כל כך משתלם.
המורים מעידים שיום הלמידה בטבע זה היום האהוב על הילדים בשבוע, ויש גם רווח לא צפוי – במקומות שבהם הילדים לומדים לא מרססים, והתושבים מרוויחים סביבה בריאה ופטורה מחומרי הדברה
המורים מעידים שזה היום האהוב על הילדים בשבוע, ויש גם רווח לא צפוי – במקומות שבהם הילדים לומדים לא מרססים, והתושבים מרוויחים סביבה בריאה ופטורה מחומרי הדברה.
סתריה
בכניסה למושב סתריה אני נתקף בתחושה של דז'ה וו. הצמחייה נראית לי מוכרת, אף שמעולם לא ביקרתי כאן.
הכול מתבהר כשדבורה, הדס, בטי ורן – שמובילים את מהפכת הגינון המקיים – מספרים את סיפורם: הם מלווים ומקבלים הנחייה מקצועית מדבי לרר. המומחית שחוללה את מהפכת הגינון המקיים בחריש מלווה גם אותם בכל צעד, ואת הדמיון המלבב אי אפשר להחמיץ.
!["ערוגת הפרפרים" בסתריה, אפריל 2025 (צילום: אביב לביא)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/04/20250313_103624.jpg ""ערוגת הפרפרים" בסתריה, אפריל 2025 (צילום: אביב לביא)")
המושבים במועצה אזורית גזר עתירי צמחייה, ולדרך שבה מטפחים את הצמחייה הזו יש שלל השלכות סביבתיות, בריאותיות וגם אסתטיות. על אסתטיקה אפשר כמובן להתווכח, על כל השאר לא.
לפני כשנתיים יצאה המועצה האזורית בקול קורא למושבים, והקצתה תקציב (צנוע מאוד, כ־20 אלף שקל בשנה) למי שירים את הכפפה ויבצע מעבר הדרגתי לגינון אקולוגי. בסתריה, כאמור, קמה חבורה נחושה שנענתה לאתגר.
המושבים במועצה אזורית גזר עתירי צמחייה, ולדרך שבה מטפחים את הצמחייה הזו יש שלל השלכות סביבתיות, בריאותיות וגם אסתטיות. על אסתטיקה אפשר להתווכח, על כל השאר לא
גינון אקולוגי זה אומר שלא מרססים גם אם יש מי שמתלונן שהעשבים גבוהים; שעלים שמכסים את הקרקע הם נכס ולא "לכלוך"; שמאפשרים לצמחייה להתפרע מעט במקום למשטר ולהעמיד אותה למסדר; ושיוצרים בהדרגה ובחוכמה פינות מגוונות של צמחים מושכי פרפרים וציפורים ובכך מאפשרים לטבע לחגוג.
המראה הכללי של המרחב הציבורי פחות מאורגן, יותר יצירתי, יותר ירוק, יותר חי. "בהתחלה עובדים מאוד קשה", אומר רן הגנן, "עם כל שנה שעוברת זה חוסך המון גיזום והמון עבודה".
"בשנה הראשונה אמרו לנו, 'מה אתם עושים'", מספרות נשות החבורה, "לא חסרים אנשים שמקטרים, אבל עכשיו כבר אפשר לראות שקורה פה קסם סביב הגינה הקהילתית. פתאום הגננת מגיעה עם הגן, נוצרת בהדרגה קהילה עם פעילויות לילדים כמו מדורות וטאבון ואנשים שבאים לראות את הפרפרים ולנטר אותם.
"עדיין יש תופעה של אנשים שרוצים שהכול יהיה נקי ומסודר בלי עלים ועשבים, אבל לאט־לאט הם נרגעים".
"פתאום הגננת מגיעה עם הגן, נוצרת בהדרגה קהילה עם פעילויות לילדים כמו מדורות וטאבון ואנשים שבאים לראות את הפרפרים ולנטר אותם"
תל גזר
לא צריך להיות היסטוריון מדופלם כדי להבין למה תל גזר היה נקודה אסטרטגית בחלק נכבד מ־5,000 השנים האחרונות. התל, שמתנשא לגובה 220 מטר מעל פני הים ואורכו כ־600 מטר, חולש על הצומת שבו נפגשו דרך הים הקדומה שחיברה בין מצרים וסוריה לדרך שעלתה מיפו לירושלים. כיום הוא מהווה גן לאומי, ובימים אלה ממש – אתר בשיפוצים.
עבודות השיפוץ (שכוללות גם הנגשה לנכים של אחד המסלולים) אמורות להסתיים בשבועות הקרובים ואז הציבור יוכל לחזור לבקר (בחינם) באתר שנשקף ממנו נוף מרחיב לב. מכאן אפשר לראות איך החקלאות של מועצה אזורית גזר מתחלקת בין מטעי זיתים לכרמים, וביום בהיר אפשר לראות עד תל אביב.
החיים בתל, כולל בימים שבהם שכנה כאן העיר הכנענית גזר, התבססו על מים שנשאבו מעין ורד, המעיין שלמרגלותיו. מראש התל מובילים כמה גרמי מדרגות תלולים אל מי התהום. בביקור הקודם שלי באתר, לפני מספר שנים, הירידה הייתה סגורה, בקרוב היא תיפתח לקהל ועל אף שאחרי החורף השחון ממתינה על הקרקעית שלולית לא משכנעת, הירידה היא חוויה מרתקת.
הירידה הזו נחפרה על ידי ארכאולוג בשנת 1900, אחר כך ננטשה והתמלאה בעפר, ולימים שוב נחשפה, כולל המדרגות העתיקות ששימשו בעבר להגעה אל מי התהום. היום מותקנות מעליהן מדרגות מתכת שמאפשרות לרדת בבטחה.
החיים בתל, כולל בימים שבהם שכנה כאן העיר הכנענית גזר, התבססו על מים שנשאבו מעין ורד, המעיין שלמרגלותיו. מראש התל מובילים כמה גרמי מדרגות תלולים אל מי התהום. בקרוב הירידה תיפתח לקהל
את מהלך הירידה מלווה שאון אדיר ומעורר השתאות של צבא העטלפים שמתגוררים במקום, שלא מפסיקים ללהג בקולי קולות ולרחף בחלל האפלולי. בתחתית המדרגות כבר כמעט חשוך לחלוטין. מספרים שבין מאי ליולי בשעה 16:00 חודרת קרן שמש בזווית מדויקת ומאירה את הקרקעית. שווה לקפוץ לבדוק אם זה באמת קורה.
יקב צור
על המדרון של הגן הלאומי תל גזר, מעל נוף מסחרר, איתמר אבירן מגדל ענבים ומכין יין. הוא במקור בכלל מהערבה, ממושב פארן, אבל הגיע לגזר אחרי שהתחתן עם נועה, בת האזור, וכיום הם גרים בקיבוץ חולדה.
ארבעה סוגי יינות מייצר אבירן על המדרון שלו, ובתהליך הדרגתי של למידה והפנמה הגיע למסקנה שהוא צריך לעבוד בשיטות של חקלאות מקיימת
אף שנטע את הגפנים כבר לפני 13 שנים, זה עדיין העיסוק המשני שלו. בקרוב, כשיפרוש בתום קריירה ארוכה כקצין בחיל המודיעין, הוא יגשים את חלומו ויהפוך לכורם ויינן במשרה מלאה.
ארבעה סוגי יינות מייצר אבירן על המדרון שלו, ובתהליך הדרגתי של למידה והפנמה הגיע למסקנה שהוא צריך לעבוד בשיטות של חקלאות מקיימת, כזו שכמעט לא משתמשת בריסוסים ועושה הכול כדי לכבד את החי והצומח במקום להיאבק בהם ולראות בהם איום.
החלקה שלו מלאה צמחייה עשירה, אות ועדות לכך שהוא לא מרסס את העשבייה בכימיקלים רעילים, וגם שוקקת בעלי חיים: "יש פה את הצבי, שגם מופיע על הלוגו שלנו. הם מסתובבים פה מוקדם בבוקר. יש דורבנים, הרבה תנים, נמיות וארנבות. יש ארנבת אחת שכל הזמן מסתובבת באזור של הקברנה אז הילדים ואני קוראים לה קברנבת".
כדי לעשות את המעבר לחקלאות מקיימת באופן נכון ומקצועי אבירן נעזר בייעוץ הצמוד של "אדמה חיה", חברה קטנה שמלווה כ־200 חקלאים ברחבי הארץ בתהליכי הסבה לחקלאות "אגרו־אקולוגית".
ההבנה של חשיבות ההתחשבות בסביבה, הוא אומר, חלחלה אצלו יחד עם ההבנה שהסיפור האמיתי של היין זה הטרואר. הקרקע, הצמחים, בע"ח, האוויר – כולם חלק מהטרואר
את השירותים האלה המועצה האזורית גזר מעמידה לרשות החקלאים שמעוניינים להחליף דיסקט, להיפרד מהשיטות האגרסיביות של דישון, הדברה וייצור פסולת, ולהמיר אותן בחקלאות שאינה פוגעת בסביבה.
"יקב צור" של אבירן (צור הוא שם משפחתה של זוגתו חובבת היין) הוא עדיין יקב קטן, מייצר כ־4,000 בקבוקים בשנה שאת רובם הוא מוכר במסעדות נחשבות כמו "טאיזו", מלון נורמן ו"ג'ורג' וג'ון". אפשר גם להזמין ממנו ישירות באינסטגרם.
ההבנה של חשיבות ההתחשבות בסביבה, הוא אומר, חלחלה אצלו יחד עם ההבנה שהסיפור האמיתי של היין זה הטרואר. הקרקע, הצמחים, בעלי החיים, האוויר – כולם חלק מהטרואר.
"גם הנענע בר שגדלה כאן זה חלק מהטרואר ומהאיכות של היין", הוא אומר. "אני מנסה לתת ביטוי ביין שאני עושה לצפון־מערב תל גזר. הטרואר זה הקלפים שקיבלתי, החיבור של אקלים, קרקע וגפן. אני עובד על מפנה וזה אומר שיש בריזה שנכנסת גם ביולי–אוגוסט שזה שלב קריטי בהבשלה.
"החלום הבא שלי זה להכניס עדר כבשים קטן, כמו באירופה, שיאכלו את העשבייה. ואחר כך אולי תהיה גם גבינה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנובמשך שנים ניסיתי לקדם הטמנת קווי מתח גבוה בקרקע. לצד פיתרון בעיות בטיחות וביטחון קריטיות, יש בצעד זה חיסכון עצום בקרקע ( תקנות רישוי, מחייבות שמירת פס רחב מתחת חוטי מתח גבוה האסור בבניה). חברת החשמל טענה כי הנושא באחריות משרת התשתיות ( אז משרד האנרגיה) והמשרד טען כי האחריות היא של חברת החשמל. מסתבר כי ההוצאה לדונם, היא שולית, אפילו בהשוואה לערך של קרקע חקלאית באיזור נידח. התאחדות האיכרים לא התלהבה לעסוק בנושא, ולא נמצאו גם חברי כנסת מעוניינים. חבל מאוד, זה יכול היה להביא למהפכה במאמץ ומחיר נמוכים.