במשך שנים ניסיתי לקדם הטמנת קווי מתח גבוה בקרקע. לצד פיתרון בעיות בטיחות וביטחון קריטיות, יש בצעד זה חיסכון עצום בקרקע ( תקנות רישוי, מחייבות שמירת פס רחב מתחת חוטי מתח גבוה האסור בבניה). חברת החשמל טענה כי הנושא באחריות משרת התשתיות ( אז משרד האנרגיה) והמשרד טען כי האחריות היא של חברת החשמל. מסתבר כי ההוצאה לדונם, היא שולית, אפילו בהשוואה לערך של קרקע חקלאית באיזור נידח. התאחדות האיכרים לא התלהבה לעסוק בנושא, ולא נמצאו גם חברי כנסת מעוניינים. חבל מאוד, זה יכול היה להביא למהפכה במאמץ ומחיר נמוכים.

גנרלים, נוטים בדרך כלל לדבר על "אבדות סבירות" או מושגים ציניים דומים, ושוכחים כי מדובר כאן בחיי בני אדם שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. לפיכך, כאשר הם מתכננים מהלך צבאי, עניין האבדות אינו תמיד שיקול רלבנטי. דווקא המפקדים הזוטרים, וגם חיילים פשוטים היו מוכנים להסתכן באופן מקסימלי בכדי להציל ולחלץ חיילים אחרים. מלחמת יום הכיפורים, הייתה ללא ספק מלחמתם של המפקדים הזוטרים, והניצחון רשום על שמם.

כל שלוש תוכניות הסאטירה (ארץ, זהוזה, היהודים) אינן נושכות, צפויות, ולכן גם לא מצחיקות, במיוחד שהקטעים מתארכים. מתגעגע לטוביה צפיר, ספי ריבלין, רבקה ושותפיהם, שנתנו סאטירה אמתית בניקוי ראש של פעם, בשחור לבן, ובתקציב זעום.

היה ראש ממשלה אחר, אשר – לטענת רבים – ביצע התנתקות, רק בכדי להתחמק מחקירות נגדו. מישהו התבטא אז כי "כעומק החקירה, כך עומק הנסיגה" ומישהו אחר אמר ש"עכשיו צריך לשמור עליו כמו על אתרוג". ביבי לא עשה – אם אכן עשה – דברים הגרועים מאלו של שרון, ברק או פרס בכל הנוגע לרדיפת כיבודים, מתנות וסיקור אוהד. במקרה שלו, קודם סימנו את המטרה – סילוק נתניהו, ורק אחר כך החלו לחפש, שלא לומר לייצר את החץ שאותו צריך לירות אל המטרה הזאת.