שנת 2024 הייתה ללא ספק אחת השנים הקשות והמורכבות שידעה החברה הישראלית. מתקפת ה-7 באוקטובר, המלחמה שפרצה בעקבותיה, חוסר הוודאות שהן הולידו, המשברים החברתיים והכלכליים והמתחים הפנימיים שהתגלעו – כולם יצרו סביבה נפיצה, שפגעה גם באוכלוסיות הרגישות ביותר: הילדים.

בצל המשבר הכללי, נרשמה עלייה חדה במספר הילדים שמוצאים מבתיהם ומועברים לפנימיות או למשפחות אומנה, על רקע החמרה במצבן של משפחות רבות. יותר ויותר ילדים מגיעים כיום עם תסמינים מובהקים של פוסט-טראומה, חרדה, תגובות קיצון והתנהגויות אלימות.

נרשמה עלייה חדה במספר הילדים שמוצאים מהבית לפנימיות או למשפחות אומנה, על רקע החמרה במצבן של משפחות רבות. עוד ועוד ילדים מגיעים עם תסמינים מובהקים של פוסט-טראומה, חרדה, תגובות קיצון ואלימות

בעוד חג הפסח מהווה מדי שנה עבור רבים הזדמנות להתאחד עם המשפחה ולהתחבר לערכי הבית, ישנם ילדים שעבורם המושג "בית" אינו מקור לביטחון, אלא להפך – סביבה פוגענית של אלימות, הזנחה או חוסר מסוגלות הורית. עבור אותם ילדים, הוצאתם מהבית היא צעד של הגנה – אך גם התחלה של דרך מאתגרת חדשה.

משפחה אחרת

כבר יותר מ-40 שנה, האגודה הישראלית לכפרי ילדים SOS מציעה לילדים אלה אלטרנטיבה חמה, יציבה ותומכת – מקום שבו הם יכולים למצוא ביטחון, שייכות, תחושת משפחתיות והזדמנות אמיתית לצמיחה.

בכפרים של SOS, מושם דגש מיוחד על יצירת אווירה משפחתית. לכן, הקבוצות  נקראות "בתים". ובכל זאת, כל ילד חולם על הרגע שבו יוכל לחזור לשבת או לחג הביתה, אל משפחתו האמיתית – גם אם זו סביבה מורכבת.

לצערנו, כ-10% מהילדים בכפרים מוגדרים כ"נעדרי עורף משפחתי" – או בקיצור: נע"ם. אלו ילדים שאין להם כלל אפשרות לשוב הביתה, לא בשבתות ולא בחגים. בליל הסדר – הערב הכי משפחתי בשנה – הם נותרים בכפר.

אבל הם לא לבד.

כ-10% מהילדים בכפרי הילדים מוגדרים "נעדרי עורף משפחתי" – או בקיצור: נע"ם. ילדים שאין להם אפשרות לשוב הביתה, לא בשבתות ולא בחגים. בליל הסדר – הערב הכי משפחתי בשנה – הם נותרים בכפר

ב-SOS דואגים שלא יהיה ילד אחד שיישאר לבד או ירגיש מיותם בערב החג. ילדי הנע"ם מתארחים אצל מדריכים ואנשי צוות מסורים, שאצלם הם מרגישים תחושת שייכות וחום, ממש כמו בבית. המדריכים מהווים עבור הילדים לא רק עוגן חינוכי, אלא גם דמות הורית, אוזן קשבת ויד תומכת – לעיתים גם הרבה אחרי גיל 18, כשכבר עזבו את הכפר.

הכוח שמחזיק את הבית בפנימייה – זקוק לחיזוק

למרות חשיבותו הרבה, תפקיד המדריך החינוכי בפנימיות אינו זוכה בישראל להכרה רשמית כפרופסיה. אין לו אופק התפתחות מקצועי מסודר, והשכר לעיתים קרובות אינו משקף את עוצמת התפקיד, שכולל עבודה אינטנסיבית סביב השעון עם הילדים – גם בסופי שבוע וחגים.

התוצאה ברורה: שיעורי הנשירה מהתפקיד עומדים על כ-50% כבר בשנת העבודה הראשונה. מצב זה הוחמר משמעותית מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", בעקבות גיוסם של רבים מהמדריכים למילואים – בשיא הגיע שיעור המגויסים ל-30% מכלל המדריכים, כשחלקם עדיין בשירות פעיל.

ההשלכות הישירות של המצוקה הזאת נופלות על כתפיהם של הילדים עצמם – אלו שאיבדו את הבית, ואת המעטפת שמחליפה אותו.

קריאה למדיניות חדשה

דווקא עכשיו, בשעה שהחברה הישראלית מתמודדת עם קרעים עמוקים, יש צורך דחוף לגבש מדיניות לאומית חדשה שתתמוך במדריכי הפנימיות – אלו שנמצאים בקו הראשון של הטיפול בדור העתיד.

שיעורי הנשירה מתפקיד מדריכים בפנימיות עומדים על כ-50% כבר בשנת העבודה הראשונה. מצב זה הוחמר משמעותית מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", בעקבות גיוסם של רבים מהמדריכים למילואים

החוסן הלאומי מתחיל בילדים. וכדי להבטיח להם עתיד – אנחנו חייבים לדאוג להווה של מי שמלווה אותם יום-יום, לילה-לילה, חג-חג.

נלי גבע היא מנכ"לית האגודה הישראלית לכפרי ילדים S.O.S שפועלת בישראל למעלה מ-43 שנים ומספקת בית חם ואוהב למאות ילדים נעדרי עורף משפחתי. האגודה מפעילה מרכז חירום לילדים בסיכון, את פנימיות נרדים שבערד ומגדים שבמגדל העמק, עשרות דירות לצעירים חסרי עורף משפחתי ומועדוניות במגזר הבדואי.