הרבה אנשים פה עומדים מופתעים לנוכח ההתדרדרות הפנימית המתמשכת. הם לא מבינים מדוע תהליך הרסני זה לא נעצר ומדוע אין ניסיונות של ממש להתפייסות. הרי מדובר בטובת המדינה לעומת נזק רב לה שהולך ומתפתח הולך ומתעצם. אך במבט בוחן לעומק אפשר לנסות להבין זאת. בראש ובראשונה בנימין נתניהו עצמו – אשר כראש ממשלה מהווה דוגמה לרבים, ואשר אחד ממאפייניו המרכזיים הוא התנהלות חסרת מעצורים. מטרתו העליונה היא המשך שליטה שלו במדינה והכל כשר בעיניו לשם הבטחת שליטה זאת. כמו כן, בגילו המתקדם, הוא כבר כנראה מתייחס לכל בראיה של "אחריי המבול". העומדים מולו מבינים, שלנוכח גישתו זו – אין להם ברירה אלא גם "לשחק אותה קשוח" – אחרת אין להם סיכוי להצליח. פירושו של דבר הוא מלחמה אגרסיבית בתוך החברה פה.

אולם מעבר לכך יש עוד סיבות למה בישראל לא יודעים לעצור באדום. המדינה עצמה קמה על בסיס גישה כזו. דהיינו, לא משנה מה הקשיים או מה המחירים הכרוכים (לך או לאלה ממול) – לא מוותרים. לא מנסים להתגמש ולחפש פשרה. המציאות של מה שהיה פה בעת הקמת המדינה וגם אחר כך, הוכיחה לישראלים שבגישה כזו – אפילו מה שנראה על פניו חסר סיכוי, יש אפשרות לממשו. לא עוצרים לפני שמגיעים למטרה המיוחלת: ניצחון מלא על היריב.

המציאות בעת הקמת המדינה וגם אחר כך, הוכיחה לישראלים שבגישת "לא עוצרים באדום" – אפילו מה שנראה על פניו חסר סיכוי, ניתן למימוש. לא עוצרים לפני שמגיעים למטרה המיוחלת: ניצחון מלא על היריב

כך הפכה גישה זו לחלק מהדנ"א של הישראלי, וכל עוד היא הופעלה נגד אויבים מבחוץ או אף במפעלי ההקמה השונים במדינה, היא שירתה אותנו היטב.
אלא שעכשיו הגיע המחיר שלה. התפתח פה מאבק פנימי עז בין חלקי החברה הישראלית ובהתאם לעיל, הצדדים לא יוותרו על האמת שלהם או על מימוש מלא של המטרות שלהם. לא משנה מה עוצמת ההתנגדות ממול; לא משנה גם שהם שותפיך לפרויקט שנקרא מדינת ישראל – הקמתה והמלחמות שלה; לא משנה הנזק העמוק למרקם החברתי במדינה ולתפקוד של מוסדותיה – למעשה, כלום לא משנה. ממשיכים במאבק "עד לניצחון" – עד שאלה ממול יישברו.

וכמו שהיה בעת הקמת המדינה וגם בהמשך – כל האמצעים כשרים להשגת המטרה. בעת הקמת המדינה זה היה כרוך בעקירת תושבים פלסטינים מבתיהם והפיכתם כתוצאה מכך לפליטים. לאחר מלחמת ששת הימים איבדו מיליוני פלסטינים בשטחים זכויות אזרח, ובמלחמת עזה עתה יש מצוקה עצומה באוכלוסייה האזרחית שם. מחירים אלה, לאלה בצד שכנגד, מתגמדים לעומת המטרה העליונה: ניצחון מלא על היריב – שהוא בהגדרה הרע האבסולוטי – לשם הגעה לשליטה מלאה.

עתה, אותה הגישה מוחלת במאבק הפנימי. נלחמים באגרסיביות בלתי מתפשרת נגד השופטים, תוך מטרה ליטול מהם סמכויות ולפגוע במעמדם ובסמכותם. זאת, כאשר איתנות ומעמד מערכת המשפט הם בעלי חשיבות קריטית לתחומים רבים בתפקודה של מדינה. יש גם נזק ברור לגופי ביטחון כמו השב"כ; גם פגיעה בכבוד אנשים בכירים פה, מההווה והעבר, שעשו עבור המדינה גדולות ונצורות (הם מוצגים עתה כדיפ-סטייט חתרני). למרות נזקים כבדים אלה ואחרים, מנהלים מאבק נחוש עד השגת המטרה של "ניצחון", שממשיכה לקדש את כל האמצעים.

אף אחד ממנהלי המאבק הזה לא עוצרים לרגע לחשוב על היום שאחרי. על איך בדיוק תראה המדינה הזו כשכל כך הרבה נזק פנימי כבר נגרם בה.

כך הפכה גישה זו חלק מהדנ"א של הישראלי. כל עוד היא הופעלה נגד אויבים מבחוץ, היא שירתה אותנו היטב. אלא שעכשיו הגיע מחירה, כשהתפתח פה מאבק פנימי עז בין חלקי החברה

כל האמור לעיל מתייחס לחלק ה"רגיל", נאמר הציוני, של האוכלוסייה הישראלית. אולם, באופן מעניין, גם החרדים, שהם סקטור אוכלוסייה עם אופי שונה לגמרי, לא יודעים לעצור באדום – אף אם אצלם זה בא מסיבה שונה לגמרי.

החרדים לא קנו כבר מלכתחילה את החזון והפרוגרמה של הציונות. הם פה בארץ הקודש, הארץ המובטחת מהתורה, ולא כי רצו להיות חלק מהפרויקט הלאומי הציוני שנקרא מדינת ישראל. זו הסיבה שהם אינם מתגייסים לצבא או אף למשימות לאומיות (פרט לכאלה שנופלות בתחום הדת).

עם הזמן והנסיבות הם ניצלו את האזרחות האוטומטית שלהם בישראל, כיהודים, לצרכיהם. אף למדו לשכלל את היכולת להיות בעת ובעונה אחת גם נבדלים חברתית, עם אג'נדה משלהם, וגם להתחבר לעטיניה של המדינה הישראלית.

בנימין נתניהו היה ונשאר האמצעי העיקרי הגדול שלהם למימוש כל זאת, באמצעות "דילים" של מנדטים תמורת פריווילגיות ותקציבים. המשבר הפנימי היום בישראל הוא תולדה ישירה של זה, כי המפלגות החרדיות הן אלה שמאפשרות לנתניהו לעשות מה שהוא עושה.

מכיוון שהם חיים ב"סרט" אחר, ההשפעה של כך על ישראל לא באמת מעסיקה אותם. הם אף אומרים לעצמם: ידענו כל הזמן ש"הציונים" בסוף יסתבכו באופן זה או אחר – כמה טוב שנשארנו עם מסורתנו ארוכת השנים ושמרנו על מצב של נבדלות קיומית מכל האנשים האלה.

לפיכך, כל עוד המצב הנוכחי נוח להם, מבחינת צורכיהם הם, אין להם צל של כוונה לעצור, ללא קשר לאופן בו זה משפיע על המדינה בכלל – מה שבראייתם הוא לא הבעיה שלהם. מעשית, הם כלל "לא בהאזנה" לבעיות של מדינת ישראל. הראש שלהם כל כולו היה ונשאר במקום אחר. צריך לציין שיש איזשהו הבדל בתיאור לעיל בין יהדות התורה וש"ס. האחרונים קצת יותר "ישראלים" – אבל ההבדל לא באמת בא לידי ביטוי ממשי.

כל עוד המצב הנוכחי נוח לחרדים, מבחינת צורכיהם, אין להם צל של כוונה לעצור, ללא קשר לאופן בו זה משפיע על המדינה בכלל. בראייתם – זו לא הבעיה שלהם. מעשית, הם כלל "לא בהאזנה" לבעיות המדינה

כך שבסך הכל אנו עתה פה בישראל במלחמת כל בכל, כאשר גורמים מפשרים פוטנציאליים, כמו מערכת המשפט, האקדמיה, אנשי רוח ותרבות, כבר מעורבבים גם הם בקלחת – כך שיכולתם לסייע להפשרה נוטרלה באופן מעשי.

אין ספק שהערבים עומדים משתאים לנוכח המחזה הזה. לאחר שכבר נדמה היה להם שאין דרך לבלום את העוצמה והנחישות הישראלית, הם לפתע מבינים את זרע הפורענות שהיה טמון ב"סיפור" הישראלי. האנרגיות, שהתגלו כבעלות עוצמה כה רבה בקטע הבנייה של המדינה ומלחמתה באויבים מהחוץ, מופעלות עתה באותה עוצמה במלחמה הפנימית שהתפתחה בתוך החברה היהודית.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.