לפני 41 שנים עקרתי מהקיבוץ שבעמק לתל אביב. עד מהרה למדתי לחבב את העיר האנרגטית, השוקקת, ולהזדהות עם ההגדרה של עמוס עוז: "העיר המכוערת הכי יפה". בהשראת מאיר ויזלטיר גם לי יש "סימפטיה לבניינים מתפוררים בתל אביב" ואפילו ל"מאורת טיח נואשת".

אבל חיק הטבע חסר לי כאן מאוד, אולי גם בשל מוצאי הכפרי. הגעגועים לטבע גואים וגוברים עכשיו, באביב. רחוב מגורי התל אביבי אמנם ירוק ופורח, אבל רק בטלוויזיה או על גדות הירקון אני יכולה לצפות בפיסות אביב ממשיות. כי הנוף לא פולש אל עירנו כמו אל ישובים כפריים או אל ערים כגון ירושלים וחיפה.

חיק הטבע חסר לי כאן מאוד, אולי גם בשל מוצאי הכפרי. הגעגועים לטבע גואים עכשיו, באביב. רחוב מגורי התל אביבי אמנם ירוק ופורח, אבל רק בטלוויזיה או על גדות הירקון אני יכולה לצפות בפיסות אביב ממשיות

והנה אני מוצאת הד לגעגועי אל טבע עירוני בספר החדש והמקסים "אלומה של שקט", המכיל 48 רשימות, רובן קצרות, מאת 48 כותבים תל אביביים, רובם סופרים ועיתונאים, חלקם מהמובחרים ביותר.

עטיפת הספר "אלומה של שקט"

בין הכותבים עלי מוהר (בספר כלולות לא פחות משש רשימות שלו), חגי לינק שיזם וערך את הספר, נורית זרחי, דני קרמן, אלון עידן, דרור בורשטיין, רות אלמוג ועוד. ב-180 עמודי הספר שזורים צילומי טבע עירוני. חלק ניכר מהכותבים אכן מבטאים געגועים לטבע וקובלים על העדרו. רק קמצוץ ממנו "פולש" כיום לתוך העיר הגדולה.

שם הספר – אלומה של שקט" – לקוח מתוך שיר של אבות ישורון על הסוס פטר המצוטט ברשימה של עלי מוהר. "הגמל הוא אלומה של שקט ושל שכחה/ והסוס פטר הוא גדול", נאמר בשורות החותמות את השיר. הספר ראה אור בהוצאת "פחם" שהקים חגי לינק וכן גם "בתמיכת חברים נדיבים", כנאמר ברשימת הקרדיטים שעל העטיפה האחורית.

שם גם מובא קטע מתוך רשימה שפורסמה בספטמבר 1991 במקומון התל אביבי "העיר". המחבר, עלי מוהר ז"ל היה כותב מופלא ואוהב גדול של עיר הולדתו. הרשימות הכלולות בספר פורסמו בטורו הקסום "מהנעשה בעירנו", שהופיע ב"העיר" במשך 12 שנים. מוהר סיפר בטורו על ילדותו התל אביבית, על דמויות שהיו פעם, על חילופי העונות, על חוף הים, על פרחים וציפורים. הנה קטעים מדבריו הרשומים על העטיפה האחורית של הספר:

"בראשית היה הטבע, אחר כך הגיעו בני האדם והקיפו את עצמם בעיר בעלת נפח פנימי שממלמל ללא הפסק. הצומח התכווץ לפארק, החי נכלא בגן חיות, דגים כונסו באקווריום, ציפורי שיר נכלאו מאחורי סורג, פרחים נשזרו לזרים, עצים קיבלו מספר וכלבים למדו לתת יד".

"יחסנו לטבע נשאב משנות ילדותנו…בבית, בית הילדות – הבית – הייתי מרים עיניים לראות מה בשמים. לעירנו נוף שמימי נרחב. הודות לבנייה החביבה, שפלת הרוח והכרכוב, נותרו השמיים שמעל רחבים ובלתי פגועים – המגרש הריק האחרון בעיר".

ומה קורה היום בעיר המגדלים? חגי לינק אומר בראיון עיתונאי ש"עוד מעט כבר לא יהיו שמיים פנויים".

"בראשית היה הטבע, אחר כך הגיעו בני האדם והקיפו את עצמם בעיר בעלת נפח פנימי שממלמל ללא הפסק. הצומח התכווץ לפארק, החי נכלא בגן חיות, דגים כונסו באקווריום, ציפורי שיר נכלאו מאחורי סורג"

בטקסט המופיע על העטיפה האחורית של הספר נאמר עוד, שמחברי הרשימות "כתבו על המקום שבו הטבע, על שלל הופעותיו, משיק לבתי העיר הנחפרת, נהרסת, נטמנת באדמה ומגביהה אל השמיים".

ברשימת המבוא לספר שכותרתה "נדודי שינה" חגי לינק מספר איך נולד הרעיון לספר "שעניינו מרקם היחסים בין הטבע לעיר בנקודת המשיק, בתופעת הגבול. הרעיון נולד בשעות הקטנות של הלילה…בהשראת טוריו של עלי מוהר במקומון 'העיר', טורים נהדרים". הלך רוחו של מוהר, כותב לינק, מרחף מעל לקטעים בספר. עלי מוהר הלך לעולמו, כזכור, לפני 19 שנים.

הספר נחתם ברשימתה של הסופרת רות אלמוג. אלמוג, כדבריה, אוהבת את הרחוב שלה בתל אביב.

"בגלל הפיקוסים כבדי הענפים שמצילים עליו. תל אביב מגוננת יפה. אבל עדיין יש מקום לשתול בה עוד ועוד עצים, כדי שיהיה צל בכל מקום וכדי שהטמפרטורה תרד…כיום, כשאני אסורה בביתי, אני מתנחמת בעץ הצאלון הזקן שבחלון חדרי ובבוהיניה ובסיגלון אשר צומחים לגובה בחצר האחורית. יש בהם תנועה מתמדת גם כשאין הרוח מורגשת והציפורים באות. היום בא לבקרני עורבני, וגם הבולבולים חזרו.

עיר צפופה ורועשת כמו תל אביב זקוקה לגינות, לפינות ירוקות. הן משיבות את הנפש היגעה ממראות הבתים החדגוניים, עירומי הכתלים, מן האוויר המזוהם. צריך לטעת גן על כל גג ועצי פרי בכל חצר".

חיליק גורפינקל, עיתונאי אוכל ומבקר מסעדות, כותב על פארק הירקון. גם הוא משווע לתוספת טבע עירוני:

"לתל אביב נותרו שתי רצועות אחרונות – מחוברות זו לזו – של טבע: שפת הים ונחל הירקון.

את הים, כך נדמה לי, כולם מכירים היטב.

את גדות הירקון מעטר כבר עשורים רבים פארק הירקון שהוא אמנם טבע מעשה ידי אדם, ועדיין מספק מרגוע אמיתי לנפש יגעה…הפארק מעניק לתל אביב מה שכל עיר אמיתית זקוקה לו – נהר בליבה, גם אם הוא בעצם רק נחל המקבל את מימיו מטיהור שפכים, וגם הוא זורם בקצה העיר ולא ממש בליבה ואין עליו גשרים עתיקים. הרי כבר נאמר, קבצנים אינם יכולים להיות בררנים, ואני איני בררן…את מה שנותן לי הפארק, גם אחרי השיפוץ המסיבי שנערך בו, אי אפשר להחליף כמעט בכלום, לפחות מבחינתי. שקט ורוגע, ירוק בעיניים. מים זורמים, אוויר לנשימה, מרחב פתוח בתוך נהרות הבטון והאספלט. הפארק הוא לא רק מקום לשטוף בו את העיניים בירוק-ירוק הזה, אלא גם, אם מתבוננים לרגע, אפשרות נדירה להתחבר למי שגר בטבע מאז ומעלם – בעלי החיים".

"הפארק מעניק לתל אביב…נהר בליבה, גם אם הוא בעצם רק נחל המקבל את מימיו מטיהור שפכים, וגם הוא זורם בקצה העיר ולא ממש בליבה ואין עליו גשרים עתיקים. הרי כבר נאמר, קבצנים אינם יכולים להיות בררנים"

בהמשך מזכיר חיליק גורפינקל יונקים, כגון תנים, וכן שלל בעלי כנף, ציפורים ופרפרים החוגגים בפארק שהיה למעין מסדרון אקולוגי ומציפים את השכונות הסמוכות לירקון. והנה המשפטים החותמים את רשימתו של גורפינקל:

"העיר ההולכת וגדלה נוגסת בכל חלקה של טבע שעוד נותר בה. גם בירקון. מי שאינו מפחד מטילים העפים בשמיים, או שסתם קץ בפחדיו (כמוני) ולו רק לשעה קלה, טוב יעשה אם ימצא מפלט רגעי בטבע העירוני הזה, האחרון כמעט שנותר לנו, לפני שהוא, ואולי גם אנחנו, ניעלם".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.