בסיום הבדיקה הראשונה מתוך סדרת בדיקות בבית של חנה סנדובסקי, עצרו שני רופאי עיניים מתנדבים – האחד נוצרי, והשני מוסלמי – כדי להתבונן במספר הכחול-דהוי א-14147, שקועקע באושוויץ על זרועה של בת ה-98.

זה היה לפני שבוע – ימים ספורים לפני יום השואה – וד"ר יוסיף בולוס, בן 35, נוצרי, פיקח על ד"ר פאדי בדארנה, בן 31, מוסלמי.

השניים, שעובדים יחד בבית החולים כרמל בחיפה, הגיעו לבית של סנדובסקי כמתנדבים בעמותת "למענם", המעניקה שירותי רפואה ביתיים בחינם לניצולי שואה.

כשהזיכרון מהמלחמה האחרונה נגד חזבאללה עדיין טרי בראשם של תושבי האזור סביב חיפה, ביקורם של שני רופאים ערבים בבתיהם של ניצולי שואה נראה כמשהו "סמלי במיוחד"

כשהזיכרון מהמלחמה האחרונה נגד חזבאללה עדיין טרי בראשם של תושבי קריית ביאליק ואזורים נוספים סביב חיפה שספגו עשרות רקטות, נראו הביקורים הביתיים של שני רופאים ערבים בבתיהם של ניצולי שואה כמשהו "סמלי במיוחד", אמר בולוס, "כי זה סמל לדו-קיום שצריך להיות כאן, במדינת ישראל".

ד"ר יוסיף בולוס (מימין) וד"ר פאדי בדארנה, מתנדבים בעמותת "למענם", בסיבוב ביקורי בית באזור חיפה, 16 באפריל 2025 (צילום: דיאנה בלטר)

עבור בדארנה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראה מקרוב את אחד מהקעקועים הידועים לשמצה, או שמע סיפור חיים של שורד שואה ישירות ממנו. אף שהוא בא לתרום מכישוריו הרפואיים, לדבריו, קיבל בתמורה משהו יקר ערך.

"להיפגש עם האנשים האלה, לשמוע את הסיפורים שלהם, ולהיות מסוגל לעזור – אפילו בצורה קטנה – זו זכות גדולה", אמר בדארנה לזמן ישראל. "רפואה בשבילי היא לא רק מקצוע, אלא דרך לבטא סולידריות, אנושיות ותקווה לעתיד טוב יותר לכולנו".

"להיפגש עם האנשים האלה, לשמוע את הסיפורים שלהם, ולהיות מסוגל לעזור – אפילו בצורה קטנה – זו זכות גדולה. רפואה בשבילי היא לא רק מקצוע, אלא דרך לבטא סולידריות, אנושיות ותקווה לעתיד טוב יותר לכולנו"

על פי הרשות לזכויות ניצולי שואה, נכון לינואר 2025 חיו בארץ 123,715 ניצולי שואה. רובם היו צעירים מגיל 18 בזמן מלחמת העולם השנייה. כיום, הם מהאזרחים המבוגרים ביותר במדינה.

"למענם" נוסדה בשנת 2020, כאשר ד"ר תמרה קוליץ הבינה את הקשיים שניצולי שואה מרותקי בית ובודדים חווים בתקופת מגפת הקורונה. כאנדוקרינולוגית בבית החולים איכילוב ובשירותי בריאות מכבי, קוליץ פנתה לכמה מחבריה למקצוע ושאלה אם יהיו מוכנים להתנדב לביקורי בית – וכך נולד המיזם.

ד"ר תמרה קוליץ בביקור בביתו של ניצול שואה (צילום: עמותת "למענם")

מאז, צמחה העמותה ומונה כיום כ-1,500 מתנדבים רפואיים – בהם רופאים, מרפאים בעיסוק ועובדים סוציאליים – שהעניקו עד כה יותר מ-12,000 טיפולים חינם. מוקד טלפוני שנפתח בנובמבר 2020 מאויש על ידי סטודנטים לרפואה שעונים לפניות.

העמותה נתמכת על ידי ועידת התביעות, תורמים פרטיים, ומימון מהמוסד לביטוח לאומי.

'אנחנו לא קובעים'

בסיור בפרברי חיפה ברכב הצהוב הבולט של "למענם", בנהיגה של אביב פז, מנהל המרפאה הניידת הארצית של העמותה, עצרו הרופאים בדירה שטופת שמש בקריית ביאליק – ביתו של ניסים טאיטו, יליד תוניסיה משנת 1935.

הגרמנים, שכבשו את תוניסיה מנובמבר 1942 ועד מאי 1943, שלחו את טאיטו ואת הוריו – יחד עם כ-5,000 יהודים נוספים – לאחד ממחנות העבודה הנאציים הרבים שהוקמו בתוניסיה, שבהם מתו עשרות אסירים

הגרמנים, שכבשו את תוניסיה מנובמבר 1942 ועד מאי 1943, שלחו את טאיטו ואת הוריו – יחד עם כ-5,000 יהודים נוספים – לאחד ממחנות העבודה הנאציים הרבים שהוקמו בתוניסיה, שבהם מתו עשרות אסירים. אחרי ששרדו את המלחמה, עלו טאיטו ומשפחתו לישראל בשנת 1950.

ד"ר יוסיף בולוס (משמאל) עורך בדיקת עיניים לשורד השואה ניסים טאיטו, בנוכחות בתו זיוה בלמס, 16 באפריל 2025 (צילום: דיאנה בלטר)

בתו של השורד בן ה-90, זיוה בלמס, ישבה ליד אביה במהלך ביקור הרופאים. היא סיפרה על קריירת העיתונאות ארוכת השנים שלו בעיתון "ידיעות אחרונות", ועל עבודתו לאחר מכן כדובר שגרירות ישראל בפריז, שם ניצל את שליטתו בצרפתית. אבל כעת, כשהוא יושב בכיסא גלגלים, עטוף בשמיכה, טאיטו היה שקט ומסוגר.

בלמס סיפרה שהוא באבל. אמה – רעייתו של טאיטו במשך 67 שנה – הלכה לעולמה בינואר. בנוסף נכדם, רב-סמל עומר ניסים ביתן, בן 22, לוחם בחטיבה 5 מבנימינה, נהרג מפגיעת טיל של חמאס בקיבוץ נירים – שבוע בלבד לאחר מתקפת הטרור של 7 באוקטובר.

"אבא שלי תמיד אומר לי: 'אני לא צריך להיות בחיים, הנכד שלי צריך להיות בחיים'", אמרה בלמס, שלא בנוכחות אביה. "אבל אני אומרת לו שאנחנו לא קובעים".

"אבא שלי תמיד אומר לי: 'אני לא צריך להיות בחיים, הנכד שלי צריך להיות בחיים'", אמרה בלמס, שלא בנוכחות אביה. "אבל אני אומרת לו שאנחנו לא קובעים".

חושבים על החטופים בעזה

ברגע ששני רופאי העיניים נכנסו לדירתה של סנדובסקי, בחלק אחר של קריית ביאליק, היא הרימה את ראשה מכיסא הגלגלים ואמרה להם: "זה עושה לי כל כך טוב שאתם פה".

ד"ר פאדי בדארנה (מימין) וד"ר יוסיף בולוס מביטים במספר המקועקע על זרועה של שורדת השואה חנה סנדובסקי בביתה בקריית ביאליק, 16 באפריל 2025 (צילום: דיאנה בלטר)

"מה שלומך?" שאלו הרופאים.

"אני בת 98", השיבה. "יש לי זקנה, אבל אין לי שמחה".

"נבוא לחגוג איתך כשתגיעי לגיל 100", אמר בדארנה.

דירתה הקטנה מקושטת ביצירות אומנות על הקירות ובתמונות של בני משפחתה, כולל שתי נינות. מטפלת פיליפינית בשם לוניזה טולנטינו מתגוררת עם סנדובסקי זה שש שנים, וקוראת לה "סבתא".

כשברקע הטלוויזיה פועלת על השתק, החלה סנדובסקי לדבר על 59 החטופים בעזה – דבר שהחזיר אותה לזיכרונותיה מהשואה. "זה לא אותו דבר, אבל זה אותו דבר. קיבלנו חתיכת לחם קטנה בכל יום. ואז היינו צריכות ללכת 18 קילומטר ביום כדי לכרות עצים במשך 12 שעות".

"בכמה היית?" שאל בדארנה.

"הייתי בת 16", השיבה. "הלכנו עם שני נעליים שמאליות או שני נעליים ימניות. אם הן היו גדולות מדי – זה היה טוב. אם קטנות מדי – זה היה רע. היה לי רק שמלה אחת, ואם ירד גשם, הלכתי עם שמלה רטובה. אני היחידה ששרדה במשפחה שלי".

"הייתי בת 16. הלכנו עם שני נעליים שמאליות או שני נעליים ימניות. אם הן היו גדולות מדי – זה היה טוב. אם קטנות מדי – זה היה רע. אני היחידה ששרדה במשפחה שלי"

ד"ר יוסיף בולוס בודק את שורדת השואה חנה סנדובסקי בביתה בקריית ביאליק, 16 באפריל 2025 (צילום: דיאנה בלטר)

היא השתתקה לרגע, ואז הוסיפה: "וזו רק חתיכה קטנה מהחיים שלי".

בדארנה הודה לה על ששיתפה "עמוד" מסיפור חייה. אך לאחר שעזבו את דירתה, הוסיף בקול נסער שהיה "מזעזע" לשמוע את מה שעברה. "לפחות עשינו לה קצת טוב", אמר בולוס, שרשם לה ויטמינים כדי לסייע בשמירה על ראייתה.

בולוס, שגדל בכפר יאסיף וכיום מתגורר בחיפה, סיפר שהתחיל להתנדב בעמותת "למענם" לפני כשנתיים, לאחר ששוחח עם כמה מתנדבים בכנס רפואי.

ניצולי השואה, הסביר, "זקוקים למישהו שייתן להם תשומת לב ויביא להם מעט סיפוק – דבר שהוא נדיר. אפילו עצם זה שמגיעים אליהם הביתה עוזר להם, כי כמעט לא מגיעים אליהם מבקרים".

ניצולי השואה, הסביר, "זקוקים למישהו שייתן להם תשומת לב ויביא להם מעט סיפוק – דבר שהוא נדיר. אפילו עצם זה שמגיעים לביתם עוזר, כי כמעט לא מגיעים אליהם מבקרים"

אורזים ל"שלושה ימים"

התחנה האחרונה ליום הייתה בדירתה של הניה הירש, בת 90, שעלתה לישראל בשנת 1962 מעיירה קטנה ברומניה, סמוך לעיר סיגט. "משם סבא שלי הגיע", אמר לה מנהל היחידה הניידת פז. "הוא היה באותה כיתה עם אלי ויזל".

ד"ר פאדי בדארנה בודק את שורדת השואה הניה הירש בביתה בקריית ים, 16 באפריל 2025 (צילום: דיאנה בלטר)

הגרמנים הגיעו לסיגט ב-1944, והכריחו את כ-10,000 היהודים שנותרו בעיירה לעבור לגטו לפני שגורשו לאושוויץ. הירש סיפרה כיצד נאמר למשפחתה על ידי הרשויות שעליהם לעזוב את ביתם ולארוז ציוד לשלושה ימים.

"זה הפך להרבה שנים", אמרה. "כשחזרנו לבית – לא נשאר שם כלום".

הרופאים שוחחו עם הירש בתערובת של רומנית, עברית, ערבית ויידיש – חלק ממנה הצליח בדארנה להבין בזכות זמנו בבית ספר לרפואה בגרמניה. לאחר שבדק את עיניה, קבע לה תור להתקנת משקפיים חדשים.

הרופאים שוחחו עם הירש בתערובת של רומנית, עברית, ערבית ויידיש – חלק ממנה הצליח בדארנה להבין בזכות זמנו בבית ספר לרפואה בגרמניה. לאחר שבדק את עיניה, קבע לה תור להתקנת משקפיים חדשים

בדארנה, שמתגורר בסח'נין, סיפר שאימו מתנדבת במרכז יום מקומי, שם היא מקריאה ספרים ומפעילה קבוצות עם קשישים.

"כבנו של אימא שגידלה אותנו על ערכים של כבוד, עזרה הדדית ורגישות לאחר, אני מרגיש שכל מפגש כזה הוא גם הזדמנות לכבד את הדרך שבה גדלתי", אמר. "בזמנים מאתגרים כאלה, כשהמציאות מורכבת ולא פשוטה עבור כולנו, יש ערך מיוחד למפגשים אנושיים פשוטים שמזכירים לנו מה יש לנו במשותף".