אנחנו לא מאמינים יותר כמעט לאף אחד. אם התמזל מזלנו ואנחנו מוקפים במשפחה אוהבת ובחברים טובים – אנחנו מאמינים להם ובוטחים בהם. אבל מרגע שאנחנו נכנסים לרשתות החברתיות, פותחים טלוויזיה או יוצאים לסיבוב סידורים בעיר – יורד עלינו מסך החשדנות.

וזו כבר לא חשדנותו הבריאה של מי שלא רוצה להיות פתי מאמין לכל דבר. זו חשדנות עקרונית. בסיסית. מהותית. את ה"כבדהו" השלכנו מעלינו. נשארנו רק עם ה"חשדהו". ובדיסטורשן.

אמון הוא מחוז חפץ בלתי מושג כשחשדנות וכעס הופכים למצב קיומי.

זה כבר בכלל לא משנה אם אתם שופרות ממכונת הרעל הביביסטית או רל"ביסטים נטורי קפלן. אלה לא מאמינים לערוצי התבהלה, למשפטני הבלהות ולבוגדים מבפנים בשב"כ. אלה לא מאמינים לחברי הכנסת, לשרים, לערוץ 14 ונספחיו, וכמובן לראש הממשלה, אשתו, צאצאיו וצבא נאמניו העילג.

זה בכלל לא משנה אם אתם שופרות ממכונת הרעל הביביסטית או רל"ביסטים נטורי קפלן. אלה לא מאמינים לערוצי התבהלה ולבוגדים מבפנים בשב"כ. אלה לא מאמינים לחברי הכנסת, לערוץ 14, וכמובן לראש הממשלה

אלה וגם אלה התפקעו השבוע מצחוק מול סנ"צ אריה דורון, שעמד ושיקר בשידור חי בלי למצמץ, כשסיפר שחוף הים נסגר לחלוטין לאזרחים אחרי תקרית הכריש, והתחייב שעל החוף נמצאים כעת רק אנשי כוחות ההצלה. זאת בשעה שמאחורי גבו הסתובבו ממש באותו זמן אזרחים ובמלוא כרסם המשתפלת סתרו את מה שהרגע הודיע לציבור הדובר הרשמי של משטרת ישראל.

אין אמון יותר באף אחד. אפילו לא במי שעילת הקיום של המשרה שלו היא לעורר אמון.

חברי גיא רולניק הסביר לי פעם על תפקידו וחשיבותו של "ההון החברתי" – אותו גורם שנסתר מהמדדים המקובלים של הכלכלה, אבל משפיע עליהם מאוד. הון בלתי נראה שהוא תוצר של מידת האמון הקיימת בין אזרחי המדינה.

מדינה עם "הון חברתי" גבוה היא מדינה שרוב אזרחיה מאמינים זה לזה ונותנים אמון גם ברשויות. הם לא צריכים להתמקח על כל קנייה, לא חוששים שמרמים אותם בכל ביקור במוסך, לא פועלים בעורמה להעלים הכנסות

מדינה עם "הון חברתי" גבוה היא מדינה שרוב אזרחיה מאמינים זה לזה ונותנים אמון גם ברשויות. הם לא צריכים להתמקח על כל קנייה, לא חוששים שמרמים אותם בכל ביקור במוסך, לא פועלים בעורמה להעלים הכנסות. החברה של מדינה כזו תהיה יעילה יותר, אפקטיבית יותר, פורייה יותר, תחרותית יותר. היא כמובן תתפקד הרבה יותר טוב ממדינה בעלת "הון חברתי" נמוך, שהאזרחים בה יוצאים כל בוקר למלחמת הכול בכול ולא מאמינים לאיש.

הבעיה היא שאני כבר לא יכול לתת אמון גם בגיא רולניק. כבר כמה שבועות שהוא מפציע אצלי באינסטגרם ובפייסבוק, בסרטונים שבהם הוא פונה אליי ומפתה אותי ואת הציבור כולו להצטרף לקבוצת ההשקעות שהוא מוביל (כי אלה כידוע ימים סוערים בכלכלה העולמית, שיש בהם גם הרבה הזדמנויות, ידה ידה ידה).

למרבה המזל, תוכנת ה-AI שייצרה את המונולוג המשכנע של רולניק, באנגלית טובה ועם חיקוי מעולה של  נימת קולו הידועה לשמצה – טעתה. הוא הציג את עצמו בסרטון כ"גיי רולניק" ולא כ"גיא רולניק". ומאחר שהיה לי ברור שרולניק בחיים לא יעשה טעות שיווקית של מתחילים ובאותו סרטון גם יצא מהארון וגם יבשר על קרן השקעות חדשה – הבנתי שזה זיוף.

אז בעידן הדיפ פייק שאליו נכנסנו בעיניים עצומות כבר לא כדאי לתת אמון אפילו בחברים מהחיים האמיתיים. עד לשם הגענו.

גיא רולניק מראיין מנהל בינלאומי ברשתות חברתיות לסדרת התעודה "דו"ח רולניק" (צילום: "כאן 11")

מה זה בכלל ה"אמון" הזה שעליו אנחנו מדברים? ברור שהאמון בין בני זוג הוא לא בדיוק האמון שבין הורים לילדיהם, ושני אלה שונים מהאמון שאנחנו נותנים ברופא שממליץ לנו להתחסן נגד קורונה (הנה משפט שאני כבר מצטער שכתבתי).

נסכים לענייננו ש"אמון" הוא אותה תחושה פנימית נוסכת רוגע, שהאנשים סביבך רואים אותך. שהם מודעים לקיומך. שהם מביאים בחשבון גם אותך ואת צרכיך בתהליך קבלת ההחלטות שלהם

נסכים לענייננו ש"אמון" הוא אותה תחושה פנימית נוסכת רוגע, שהאנשים סביבך רואים אותך. שהם מודעים לקיומך. שהם מביאים בחשבון גם אותך ואת צרכיך בתהליך קבלת ההחלטות שלהם. זה לא מבטיח שהם יימנעו מלפגוע בך. אבל הם יעשו את זה רק אם לא תהיה להם ברירה. כמוצא אחרון. וגם אז רק במידה המינימלית ההכרחית. הם לא יפגעו בך סתם ככה, רק כי הפגיעה תשתלם להם, או תשרת איזה אינטרס רגעי שלהם.

כולנו תקועים שעות רבות בשבוע בפקקי תנועה. במדינות בעלות אמון נמוך, פקקים הופכים תמיד לסיוט. פקק תנועה של נהגים בחברה אידיאלית, כזו שבה רמת האמון גבוהה, יהיה פקק תנועה מסודר ויעיל.

לעתים רחוקות מישהו ידלג עליו ויתייצב בראשו, ובמקרה כזה הנהגים האחרים יניחו שאם הוא כבר מעז לעשות דבר כל כך לא מקובל, בטח יש לו סיבה טובה. אולי התבלבל ונזכר רק ברגע האחרון שהוא רוצה לפנות ימינה ולא שמאלה. אולי הוא ממהר מאוד לאימא חולה או לילד בוכה שמחכה בגן.

פקק תנועה כזה יהיה פקק תנועה של אנשים סלחנים ואדיבים, שתמיד יגיעו מהר יותר למחוז חפצם, יבזבזו פחות שעות עבודה ופנאי, יזהמו פחות את האוויר ויצרכו פחות תרופות הרגעה להקלת הקריזה על הזולת. ברור שאם טובת הכלל לנגד עינינו – זו תהיה האסטרטגיה היעילה ביותר.

עוד יום רגיל בכבישי ישראל (צילום: אוראל כהן/פלאש90)

היא רק דורשת אמון. וישראל מעולם לא הצטיינה ברמת אמון גבוהה בין האזרחים. כשהאתוס הלאומי הוא "אל תצא פראייר", אתה תמיד דרוך לקראת האפשרות הסבירה שמישהו תכף ינצל את אדיבותך או את תמימותך וינקנק אותך. זה לא חדש. אבל מה שקורה בישראל בשנים האחרונות זה לא פחות ממתקפה רב מערכתית ומהממת חושים על שאריות האמון שעוד נשארו פה.

ככה הגענו עד הלום.

איך יוצאים מזה? רק במאמץ משותף, שיחייב התגייסות רחבה. זו תהיה אחת המשימות הגדולות של דורנו. אולי בכלל של הדור הבא. קשה מאוד לבנות אמון ולבסס אותו. קשה עוד יותר – כמעט בלתי אפשרי – לשקם אמון אחרי שהוא נרמס שוב ושוב ברגל גסה. אבל אסור לשכוח לרגע ש"אובדן אמון כללי" זו כנראה האופציה הגרועה ביותר.

קשה מאוד לבנות אמון ולבסס אותו. קשה עוד יותר – כמעט בלתי אפשרי – לשקם אמון אחרי שהוא נרמס שוב ושוב ברגל גסה. אבל אסור לשכוח לרגע ש"אובדן אמון כללי" זו כנראה האופציה הגרועה ביותר

העובדה שיש פוליטיקאים, גנרלים, עיתונאים, מנכ"לים, פרקליטים, כלכלנים, רופאים ופרופסורים שמועלים שוב ושוב באמוננו, לא צריכה לערער את האמון שלנו במין האנושי כולו, אלא לדרבן אותנו לצאת מהבור הזה.

המשמעות העמוקה של "שיקום אמון הציבור" היא לא שנפסיק להטיל ספק ונדקלם "יחד ננצח" כפתאים או כציניקנים, אלא שנשקם את השריר הפנימי, שמאפשר לנו להבחין בין אלה שראויים לאמוננו לבין אלה שאסור לבטוח בהם. בין אלה שרואים לנגד עיניהם גם את טובת הכלל מאלה שרואים תמיד רק את טובתם האישית.

.שלט "ביחד ננצח" על בניין עזריאלי בתל אביב, דצמבר 2023 (צילום: Miriam Alster/Flash90)

ברור שזה חתיכת אתגר. הנה כמה מבחנים בלתי מדעיים בעליל, שתקפים כמעט בכל מקרה ויכולים לשמש מעין מצפן בסיסי לזיהוי כוכב האמון:

• שימו לב מי פועל להפריד בין אנשים ומסית אותם זה נגד זה, ומי מנסה כמיטב יכולתו לשלב ידיים ולשתף פעולה עם אחרים, גם אם זה לא תמיד עולה יפה.

שימו לב מי פועל להפריד בין אנשים ומסית אותם זה נגד זה, ומי מנסה כמיטב יכולתו לשלב ידיים ולשתף פעולה עם אחרים, גם אם זה לא תמיד עולה יפה

• מי זורע סביבו חשדנות וחוסר אמון ומי מתנהל בשקיפות ופתוח לביקורת.
• מי לא מצליח להסתיר את הניתוק והיהירות שלו, גם כשמסביבו המצוקה זועקת לשמיים, ומי שומר על אנושיותו גם ברגעים מאתגרים.
• מי ממלא את תפקידו בצניעות ומתוך תחושת אחריות ברגעי משבר, ומי לא מנסה בכלל להסתיר את הנאתו מהאקשן ומהדרמה סביבו.
• מי נכון להודות בטעויות ומי דורש לעצמו את התהילה והכבוד ומשליך על אחרים את האחריות למחדלים.
• מי שולח אחרים להילחם עבורו את מלחמותיו, ומי מתייצב בחזית.

מאחר שכבר סיכמנו שאנחנו חיים בתקופה של חוסר אמון טוטאלי, כל אחד מוזמן להחיל את המבחנים האלה על ראש הממשלה, ראש שב"כ, נשיא בית המשפט העליון, שר האוצר, היועמ"שית, המפכ"ל, הרמטכ"ל וגם על גלנט, גנץ, לפיד, ליברמן, דרעי, רגב, גולדקנופף, סגל, אברמוביץ', דרוקר, ברדוגו, מגל. על מי שבא לכם.

בהצלחה לכולנו עם המסקנות.

כל סמלי השלטון בטקס הנחת הזרים לזכר קורבנות השואה ב"יד ושם", 24 באפריל 2025 (צילום: עמוס בן גרשום/ לע"מ)

אנחנו מתקרבים במהירות מבהילה לרגע שבו כל הנהגים בפקק התנועה הקרוי מדינת ישראל יאבדו את שאריות האמון שלהם ואת העכבות האחרונות שלהם, וינסו בבת אחת לעקוף את כל הפקק כדי להתייצב ראשונים לרמזור.

אנחנו מתקרבים במהירות מבהילה לרגע שבו כל הנהגים בפקק התנועה הקרוי מדינת ישראל יאבדו את שאריות האמון שלהם ואת העכבות האחרונות שלהם, וינסו בבת אחת לעקוף כדי להתייצב ראשונים לרמזור

וכולם יעשו את זה יחד, על השוליים בימין הסהרורי או על השוליים בשמאל הקיצוני, בכוח, מתנגשים זה בזה עם ורידים בולטים במצח, בוערים מזעם, צופרים בעצבים, מנפנפים באגרופים, נכונים לפרק מישהו.

אירועים כאלה מועדים לפורענות.