82 שנה חלפו מאז מרד גטו ורשה – אירוע הרואי שנחקק בזיכרון הלאומי כסמל של אומץ חסר סיכוי. מרד גטו ורשה מוצג בעיקר כנרטיב חילוני של צעירים לוחמים, ציונים ואנטי-דתיים, כאלו שקראו תיגר על ההליכה "כצאן לטבח" בשם הערך התורני של "קידוש השם".

אך מתחת לפני השטח מסתתרת אמת אחרת, פחות ידועה, ולכאורה אף מנוגדת לכל דימוי מוכר: בלבו של המרד עמד רב חרדי – פוסק הלכה גדול, חסיד גור, איש אגודת ישראל, הרב מנחם זמבה – שתמך במרד, קרא לו ואף נימק אותו הלכתית.

מתחת לפני השטח מסתתרת אמת אחרת, לכאורה מנוגדת לדימוי המוכר: בלב מרד גטו ורשה עמד רב חרדי – פוסק הלכה גדול, חסיד גור, איש אגודת ישראל, הרב מנחם זמבה – שתמך במרד, קרא לו ואף נימקו הלכתית

העובדה הזו אינה אנקדוטה היסטורית בלבד. היא מציבה מראה חדה, אולי כואבת, מול פני ההנהגה החרדית של דורנו – זו הממשיכה לטעון כי לימוד התורה הוא "הנשק הרוחני" העליון הנחוץ לעם ישראל, גם בימים של איום קיומי ממשי, גם בעידן שבו אזרחים חפים מפשע נטבחים על ידי אויבים צמאי דם.

העמדה החרדית הנוכחית אינה שוללת את עצם קיומה של מדינה או את הצורך הכללי בהגנה, אך היא מתעקשת ש"חיילי בית המדרש" הם התרומה הנעלה ביותר – ואף היחידה – שיכולים בני ישיבות להציע. מכאן נגזרות שלל עמדות: התנגדות לשירות צבאי, אי־שיתוף פעולה עם צה"ל, ולעיתים אף לעג לחשיבותו של מאבק מזוין.

אבל אל מול אותה רטוריקה – ראוי להציב את דמותו של הרב זמבה, שפסק כי המאבק המזוין הוא מצווה, הוא קידוש השם, והוא הדרך הנכונה והיחידה להתמודד עם רוע מוחלט.

הרב זמבה לא היה איש מזרחי, לא ציוני, לא איש ששאף למדינת הלכה. הוא היה תמצית החרדיות התורנית. ודווקא הוא, מתוך עולם ההלכה, ידע לומר: במצבים מסוימים, לימוד תורה לבדו – אינו מספיק.

לא מדובר כאן בהשוואה פשטנית. בוודאי שהמציאות היום שונה – אנחנו מדינה ריבונית, עם צבא חזק, עם שליטה טכנולוגית, לא קהילה יהודית כלואה מול מכונת השמדה גרמנית. ובכל זאת, עקרון מוסרי נשאר בעינו: כשהאויב קם להורגך – אינך יכול להסתפק בתפילה. גם אם אתה מאמין בכוחה. גם אם אתה תלמיד חכם.

העמדה החרדית הנוכחית אינה שוללת את עצם קיומה של מדינה או את הצורך הכללי בהגנה, אך היא מתעקשת ש"חיילי בית המדרש" הם התרומה הנעלה ביותר – ואף היחידה – שיכולים בני ישיבות להציע

הרב זמבה קרא לצעירים לקום ולהילחם – לא בשם מרד חילוני, אלא בשם ההלכה. זו הייתה פסיקה אמיצה, מהפכנית, ובעיקר – אחראית. לא פסיקה שנסמכת על "נס", אלא כזו שמכירה בחובה האנושית לפעול, להגן, להילחם.

והיום – כשחיילים נלחמים בעזה, כשאויבינו ממשיכים לשאוף לרצח עם, כשחרדים עצמם נמצאים בקו האש (במודיעין עילית, בבית שמש, באלעד) – מהי האחריות של ההנהגה החרדית? האם ייתכן שהדרך היחידה להתמסר לעם ישראל היא בישיבה? האם כל אפשרות אחרת היא "ביטול תורה"? האם אין רגע שבו גם תלמיד חכם צריך לשאת נשק – או לכל הפחות לברך את הנושאים אותו?

הבחירה להציג את לימוד התורה כתחליף מוחלט להגנה צבאית – היא בחירה בעמדה פסיבית, מתנתקת ופוגענית. היא עומדת בסתירה לערכים בסיסיים של אחריות, של שותפות, של מסירות נפש אמיתית.

הרב מנחם זמבה הבין את זה. הוא לא נטש את התורה – להפך, הוא נשאר בלב הגטו, לימד, פסק, ועודד. אך הוא גם ידע שברגעים מסוימים, רוח התורה דורשת לא רק התבצרות בבית המדרש – אלא יציאה לקרב. לא למסור את הנפש בשקט – אלא להיאבק, לירות, ואם צריך – גם למות בעמידה.

הרב זמבה, כמו שאר מורדי הגטו, לא שרד. הוא נרצח במהלך דיכוי המרד. 82 שנה אחרי – דמותו היא קריאת תיגר. לא על החרדיות, אלא על ההסתגרות. לא על התורה, אלא על השימוש הציני בה כדי להצדיק התנערות מהחובה האנושית־יהודית־מוסרית להגן על החיים.

למרבה האירוניה, אלו המתיימרים להיות ממשיכי דרכו ונושאי שמו של הרב בקרב חסידות גור של ימינו, הם אלה העומדים בראש סחיטת הממשלה לאפשר פטור כמעט גורף לצעירי המגזר החרדי. שר השיכון יצחק גולדקנופף, נציגה של חסידות גור בממשלה, הוא זה שנתפס בריקוד מביש לצלילי שיר הלועג לחיילי צה"ל.

זה הזמן לשאול: האם המנהיגות החרדית של היום מסוגלת לפסוק כפי שפסק הרב זמבה? התשובה היא לא.

למרבה האירוניה, אלו המתיימרים להיות ממשיכי דרכו ונושאי שמו של הרב בקרב חסידות גור של ימינו, הם אלה העומדים בראש סחיטת הממשלה לאפשר פטור כמעט גורף לצעירי המגזר החרדי

יהיה זה יומרני לדעת מה היה הרב זמבה פוסק בימינו. אך אולי התשובה האמיתית לשאלה היא הנוראה מכל: בימים בהם לא היה ליהודים איך להגן על עצמם, גם גדול רבני חסידות גור תמך במאבק מזויין; בימים בהם "יש מי שכבר עושים את העבודה", להנהגה החרדית יש את הפריווילגיה לדבר על "הגנה רוחנית" באמצעות בתי מדרש.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.