הסיפור שלא ייאמן מתחיל בשנות השישים, חוזר אל מלחמת העולם השנייה, קופץ לשנות השמונים, עובר לתחילת שנות האלפיים ומשם מגיע אל ימינו אלה, והנה הוא כאן:

באמצע שנות השישים לקחו אותי הוריי לראות את הסרט "ד"ר ז'יוואגו". בתפקידים הראשיים שיחקו בו השחקן המצרי עומאר שריף והשחקנית הבריטית ג'ולי כריסטי, שנחשבה אז אחת הנשים היפות בעולם, ולטעמי גם הייתה.

באמצע שנות השישים לקחו אותי הוריי לסרט "ד"ר ז'יוואגו". בתפקידים הראשיים שיחקו השחקן המצרי עומאר שריף והשחקנית הבריטית ג'ולי כריסטי, שנחשבה אז אחת הנשים היפות בעולם, ולטעמי גם הייתה

עומאר שריף שיחק בתפקיד הרופא הרוסי ד"ר ז'יוואגו, שנקלע לתהפוכות שונות בחייו בתקופת המהפכה הרוסית, וג'ולי כריסטי שיחקה בתפקיד אהבת חייו – לארה.

הייתי בן 12 באותם ימים והתאהבתי בג'ולי כריסטי עד מעל לראש. לא שהיו לי אשליות כלשהן בעניינה בקשר אליי, אבל הייתי מאוהב בה אהבת נעורים רעננה ותמימה.

עם הזמן בגרתי והפלגתי אל אהבות אחרות, מציאותיות וממשיות יותר, אבל לג'ולי כריסטי בתפקיד לארה נשמרה אצלי תמיד פינה חמה במוח, למרות שיש הטוענים שזה בלב.

וכאן תם החלק הראשון של סיפורנו זה.

*  *  *

החלק השני של הסיפור מחזיר אותנו אל מלחמת העולם השנייה, כשב-1940 הצטרפה רומניה, שבה חיו הוריי, למדינות הציר, ובחסות הנאצים התבצעו בה מעשי רדיפה ורצח של מאות אלפי יהודים. אלו שלא נרצחו במקום נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה ופולין.

הוריי ומשפחותיהם התגוררו אז בבוקרשט. אחות של אמי, הִילדה, הייתה נשואה למנהל-חשבונות אמיד, ז'אק-דוד, והיו להם שתי בנות שאמורות היו כיום להיות בנות-דודה שלי אילו נשארו בחיים.

החלק השני של הסיפור מחזיר אותנו אל מלחמת העולם השנייה, כשב-1940 הצטרפה רומניה, שבה חיו הוריי, למדינות הציר, ובחסות הנאצים התבצעו בה מעשי רדיפה ורצח של מאות אלפי יהודים

ז'אק-דוד והִילדה החליטו להיעזר בכספם כדי לעבור לשווייץ הניטרלית ולהיחלץ מאימי המלחמה. הם שילמו למורה-דרך שאמור היה להעביר אותם דרך כמה וכמה גבולות אל שווייץ.

מורה-הדרך לקח את כספם, ואז הוביל אותם לידי הגסטאפו.

הם מצאו את דרכם, ככל שהצליחה אמי לברר לאחר המלחמה, אל מחנה מטהאוזן שבאוסטריה, שם ניספו.

שוב ושוב במהלך חיי נהג אבי להזכיר לי שהשם שלי – הד – מורכב מראשי התיבות של הילדה ודוד, הדודים שלי שנספו, אבל מעולם לא דיברנו על הבנות שלהם, לא ידעתי עליהן כלום ואפילו לא ידעתי את שמותיהן.

מעולם גם לא שאלתי.

הילדה ודוד ושתי הבנות מופיעים בצילום המצורף כאן, ואנו עוברים לחלקו השלישי של הסיפור, שקורה בשנות השמונים.

*  *  *

ב-1982 התחתנתי עם חניה. ארבעה חודשים לאחר מכן נולדה בתנו המשותפת הראשונה, שנוספה אל שני הבנים מנישואיה הקודמים של חניה. התחבטנו ארוכות בנושא השם עבורה ובחנו אינספור אפשרויות, ולבסוף החלטנו לקרוא לה נינה.

לפעמים, כשם חיבה, היו שקראו לה נינט. גם אנחנו מעת לעת.

דודיי ז'אק-דוד והִילדה החליטו להיעזר בכספם כדי לעבור לשווייץ הניטרלית ולהיחלץ מאימי המלחמה. הם שילמו למורה-דרך שאמור היה להעבירם לשווייץ. מורה-הדרך לקח את כספם ואז הוביל אותם לידי הגסטאפו

קצת יותר משנה מאוחר יותר נולדו לנו תאומים, בן ובת, ושוב התחבטנו בנושא השמות. נזכרתי באהובת נעוריי ג'ולי כריסטי היפה בתפקיד לארה בסרט ד"ר ז'יוואגו, והצעתי לחניה שנקרא לבת שבין התאומים בשם לארה.

העלייה הגדולה מחבר העמים עדיין לא התרחשה אז, השם לארה היה נדיר ומיוחד, הוא מצא חן גם בעיני חניה, וכך נקראה בתנו השנייה לארה.

וכך היו לנו שתי בנות – לארה ונינה, שנקראה לפעמים נינט.

*  *  *

החלק הבא של הסיפור קורה מתישהו בתחילת העשור הקודם, שבו סיפר לי בן-דוד שלי, בנו של אח של אמי, שסבתנו המשותפת, שנפטרה בשנות השבעים, הייתה במהלך חייה ביד-ושם ומילאה שם דף-עד שבו רשמה את פרטיהם של הילדה, דוד ושתי בנותיהם, ושניתן להגיע לדף הזה באמצעות האינטרנט. הוא הצליח לאתר את הדף שמילאה סבתנו והעביר לי צילום שלו בסמארטפון.

מהצילום הזה למדתי לדעת, לראשונה בחיי, שלבנות של הילדה ודוד קראו ססיליה ומריאנה. לפעמים חשבתי שאם ססיליה ומריאנה היו עדיין בין החיים, הן היו בנות דודה שלי, דבר שמעולם לא הצלחתי לתפוס כי עבורי הן תמיד היו תמונה חומה באלבום, אבל זו הייתה מחשבה חולפת בלבד, וססיליה ומריאנה המשיכו לשכב בשקט באלבום התמונות.

אחרי קצת יותר משנה נולדו לנו תאומים, בן ובת, ושוב התחבטנו בנושא השמות. נזכרתי באהובת נעוריי ג'ולי כריסטי היפה בתפקיד לארה בסרט ד"ר ז'יוואגו, והצעתי לחניה שנקרא לבת שבין התאומים בשם לארה

*  *  *

ועכשיו אנחנו מגיעים לחלקו האחרון של הסיפור, שקרה באחד הלילות בין יום ראשון לשני, בשעה שלוש בלילה, כשמצאתי עצמי ער לחלוטין – זה קורה לי לפעמים.

התלבטתי אם להדליק טלוויזיה או לפתוח פייסבוק, כשנשמע צפצוף הודעה נכנסת בסמארטפון. לקחתי אותו ליד.

זו הייתה הודעה נכנסת מלארה. ההודעה אמרה: "יש לי בשבילך משהו לסטטוס בפייסבוק".

"תפסת אותי ער עכשיו", עניתי. "מה יש לך בשבילי?"

"נכון פעם מצאת דף-עד של דודים שלך שסבתא שלך מילאה ביד-ושם והיו שם השמות של בנות דודה שלך?" כתבה לארה.

"נכון".

"והיו שם השמות שלהן – שם אחד לכל אחת מהבנות".

"נכון", עניתי, "אז?"

"באחד משיטוטיי בלילה הגעתי לאתר של יד ושם", כתבה לארה, "אל תשאל למה, סתם מאסוציאציות – ואז מצאתי עוד דף-עד – דף עד שאבא שלך מילא, ואף פעם לא ידעת עליו. גם הדף הזה הוא על הילדה ודוד ושתי הבנות, אבל בדף של אבא שלך יש שני שמות לכל אחת מהבנות".

ואז היא שלחה לי לינק.

ופתחתי אותו.

וקראתי בדף-העד שאבא שלי מילא בזמנו.

ובדף-עד שמילא אבא שלי על דוד-ז'אק וייס ואשתו הילדה, דוד ודודה שלי ושתי הבנות שלהן, דף שמופיע כאן בצילומים, דף שלפי כתובת המגורים של אבא שלי כפי שאבא שלי רשם בדף, ניתן ללמוד שהוא מילא אותו לפני 1964, כי ב-1964 עברנו לכתובת אחרת.

"באחד משיטוטיי בלילה הגעתי לאתר של יד ושם", כתבה לארה, "ומצאתי עוד דף-עד שאבא שלך מילא ולא ידעת עליו. גם הדף הזה הוא על הילדה ודוד ושתי הבנות, אבל בדף של אבא שלך יש שני שמות לכל אחת מהבנות"

ובכן: בדף הזה אכן רשומים לכל אחת מבנות הדודה שלי שנספו שני שמות, כדלהלן:

ססיליה-נאנט

מריאנה-לארה

לך תבין.

דף-עד של משפחת וייס ביד ושם

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.