את בנימין נתניהו שלאחר ה-7/10 לא מעניינת דעתו של העם, אלא רק התחזוק של גוש נאמניו "הביביסטים". גוף שההצלחה לשמור על ליכודו הפנימי היא זו שתאפשר לו לשקם ברבות הימים את מעמדו.

לצורך כך, מה שנדרש ממנו הוא לספק לאותו הגוש רציונל נוגד, לסתור את חיצי האשמה הברורים כל-כך שמופנים כלפיו ומצביעים על אחריותו לקטסטרופה. ואת זה הוא עושה בכישרון אומנותי של ממש.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

כבר חמש שנים שאני לא גר בארץ. התקופה הזו הייתה עם עליות ומורדות אישיות וחברתיות, אבל נראה שהחברה הישראלית נמצאת באחד הרגעים הכי נמוכים שלה בעשרות השנים האחרונות.

נכון, אני לא גר בארץ, אבל מציאות זו מעניקה לי נקודת מבט מעניינת במיוחד על התקופה הזו. אני עדיין חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית ובאותו זמן יכול להביט בה מהצד. מתוך נקודת מבט זו אבקש לדבר על החוויה שלי של חופש הביטוי במרחב הישראלי. או יותר נכון – המחסור בו.

ניצן דיסקין מתגורר בקנדה הצרפתית אחרי שנים של חינוך באמצעות טיולים במדבר הישראלי. השינוי הבלתי צפוי קרה יחד עם הטלטלה העולמית של תקופת הקורונה, המלחמה באוקראינה והמציאות הישראלית. הריחוק הפיזי לצד ההכרות המעמיקה עם החברה הישראלית מעניקים לו מבט אחר על החברה, הפוליטיקה והמרחב הישראלי.

כל דבר נפיץ פה במדינה הזו. אסון טבע או רשלנויות אנושיות – מיתרגמות ישירות לחיפוש אשמים זדוניים. כזו הייתה שריפת הענק שהשתוללה פה ערב יום העצמאות. לציבור הישראלי, כמו לראש הממשלה היה ברור – מדובר בהצתות מכוונות. "כולנו יודעים בידי מי".

ובכן, נכון לעכשיו, בחלוף שבועות, סימן השאלה סביב ההנחה הזו הולך וגדל. כלל לא ברור וכלל לא בטוח שמדובר בהצתות מכוונות.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.