יפעת (שם בדוי) נכנסת לייעוץ בנוגע לזכויותיה, ואנחנו מבחינות בכוויות ובסימני חניקה על עורה. רחלי (שם בדוי) מגיעה למקלט לנשים נפגעות אלימות אחרי שבן הזוג איים עליה. כעת הוא מסתובב עם נשק ברישיון והיא לא מעזה אפילו לצאת לרחוב מחשש לחייה.

אלה הן רק כמה מהנשים שאנחנו פוגשות מדי שבוע מטעם הקליניקה למשפט ומגדר במרכז משנה במכללה למנהל, שם מתנדבות/ים סטודנטיות/ים למשפטים עם מגוון אוכלוסיות ובהן נשים נפגעות אלימות, ומסייעות/ים להן במיצוי זכויותיהן המשפטיות. הנשים הללו מתמודדות עם חרדה ממשית ויום יומית לחייהן. הנשק החם שנמצא ברבים מהבתים בהם קיימת אלימות הוא גורם משפיע ומרכזי על מצבן של נשים אלה ועל יכולתן לבחור לעזוב מערכות יחסית אלימות.

אנחנו פוגשות בקליניקה למשפט ומגדר נשים שמתמודדות עם חרדה יום יומית לחייהן. הנשק החם ברבים מהבתים שיש בהם אלימות הוא גורם משפיע ומרכזי על מצבן ועל יכולתן לבחור לעזוב מערכות יחסית אלימות

מתחילת השנה נרצחו בישראל 21 נשים בתוך ארבעה חודשים בלבד. האחרונה בהן היא סחר אבו חג'אג' (50), שנורתה למוות ברכבה סמוך למקום מגורי משפחתה אחרי שהייתה מאוימת תקופה ארוכה. לפניה נרצחה סוזאן עבד אלקאדר (בת 40) מטירה, פעילה חברתית בולטת.

לפניהן נרצחו בחודש האחרון מיה כהן (בת 49) מחדרה, ואסתר דדשי כהן (בת 35), שנורתה למוות בתחילת החודש כשהחשוד ברצח הוא בן זוגה ממנו ניסתה להיפרד. בן הזוג החזיק נשק ברישיון. בכל שבוע וחצי בממוצע נרצחת אישה בישראל והמחדלים רק הולכים ומצטברים.  

מאז תחילת המלחמה ובצל המצב הביטחוני המתוח, האלימות ואובדן החיים מתאפשרים לא רק בגלל האדישות ואוזלת היד של הרשויות, אלא גם "בזכות" מדיניות הנשק חסרת האחריות שנוקטת הממשלה.

מאז תחילת המלחמה הוגשו בישראל כ־300,000 בקשות לרישיון לנשק אישי – גל חסר תקדים של התחמשות, שנובע מתוך רצון מובן להגביר את הביטחון האישי. אלא שלצד תחושת השליטה והביטחון שהנשק נועד להקנות הולכת ומתרחבת גם תחושת הפחד – פחד מוות שמלווה נשים רבות בישראל מדי יום.

נכון לסוף שנת 2024 הוערך כי קיימים בישראל כ-250,000 אזרחים נושאי נשק ברישיון, כשמצבם הנפשי והרקע המשפחתי של רבים מהם לא נבדקים לעומק.

לצד תחושת השליטה שהנשק נועד להקנות – מלווה פחד המוות נשים רבות בישראל. נכון לינואר 2024, כ־250,000 אזרחים מחזיקים נשק ברישיון – כשמצבם הנפשי או רקעם המשפחתי של רבים מהם לא נבדק לעומק

תחושות הפחד מגובות בנתונים מדאיגים במיוחד: בין השנים 2020 ל־2024 נרצחו בישראל 146 נשים – 41% מהן באמצעות נשק חם. והנתון המדאיג ביותר? ברוב המקרים לא מדובר בפשיעה מאורגנת או בטרור – אלא ברצח בתוך המשפחה, שבוצע באמצעות נשק חוקי שאושר על ידי המדינה. כאשר נשק חוקי נכנס אל תוך מערכת זוגית רוויית מתחים, גם בלי היסטוריה של אלימות, הוא עלול להפוך כל ויכוח שגרתי לקטלני.

מפחיד לחשוב מה היה קורה אם לבן זוגה האלים של יפעת, שהזכרנו בתחילת הטור הזה, היה נשק חם בהישג יד.

מקרים כמו אלה ורבים אחרים ממחישים מציאות עגומה שאינה חריגה כלל: לפי הערכות משרד הרווחה, כ־17% מהאוכלוסייה בישראל חיה כיום בתוך מעגל האלימות במשפחה – נתון מטריד שממחיש עד כמה התופעה רחבה, מושרשת, ונוגעת בכל קבוצת אוכלוסייה.

במציאות הזו, שבה מוגשות (ומאושרות!) אלפי בקשות לרישיון נשק, מתחדדת השאלה: האם מישהו באמת עוצר לבדוק למי בדיוק אנחנו נותנים כלי הרג זמין וקטלני?

מחקרים מצביעים באופן חד משמעי על קשר ישיר בין התגברות התחמשות אזרחית לבין עלייה במספר מקרי הרצח של נשים. זו לא השערה, לא תחושת בטן – אלא תוצאה ישירה של מדיניות. אבל המדינה ממשיכה להקל בדרישות לרישוי – בלי לעצור, בלי לשאול, ובלי להפעיל את הכלים שכבר קיימים בידה כדי להגן על הנפגעות הבאות.

מחקרים מצביעים באופן חד משמעי על קשר ישיר בין התגברות התחמשות אזרחית לבין עלייה במספר מקרי הרצח של נשים. זו לא השערה, לא תחושת בטן – אלא תוצאה ישירה של מדיניות

הגיע הזמן שאת הסיסמאות הנוגעות לקשר בין נשק לבין ביטחון תחליף מדיניות אחראית ומפוכחת. הסיכונים הטמונים בתפוצת נשק רחבה חייבים לעמוד מול עיניהם של מקבלי ההחלטות ולהיות מתורגמים לפיקוח הדוק על זהותם של מקבלי הנשק וההשלכות שיהיו לאחזקתו על סביבתם הקרובה. חייהן של נשים רבות תלויים בכך.

עו"ד מרים זלקינד היא מנהלת הקליניקה למשפט ומגדר במכללה למנהל, בעלת תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב עם התמחות במדיניות ציבורית.

שיר ארביב היא סטודנטית למשפטים במכללה למנהל, משתתפת בקליניקה למשפט ומגדר.