מאז שהאולפנים הראשונים, שנוהלו על ידי יהודים, הפכו את הקולנוע למה שהוא היום, הוליווד זוהתה, לטוב ולרע, עם היהודים. בוליווד? לא כל כך.
סצנות האקשן הגרנדיוזיות וסצנות הריקודים רבות-המשתתפים של תעשיית הקולנוע העצומה של הודו, דוברת הינדוסטאנית, מוכרת כבר ברוב העולם. אבל במערב לא יודעים שרבות מהכוכבות הראשונות של תעשיית הקולנוע ההודית היו, למעשה, יהודיות.
בין השחקניות האלה נמצאות כמה מהכוכבות הידועות ביותר בקולנוע ההודי: כוכבת תקופת הסרט האילם, סולוצ'אנה, בנות הדודות מיס רוז ופראמילה (שהיתה גם מיס הודו הראשונה אחרי הכרזת העצמאות) ונאדירה.
לאחרונה, סיפורן סופר בסרט התיעודי "שלום בוליווד", שהוקרן בפסטיבלי סרטים יהודיים ברחבי העולם. הסרט זמין כעת ב-Yes VOD.
"ידעתי שהיו יהודים בהודו, אבל לגלות שהיו כוכבות-על יהודיות בבוליווד – זאת הייתה הפתעה", אומר הבמאי והחוקר דני בן משה, בשיחה מביתו במלבורן.
מבחינתו, ההפתעות החלו לפני יותר מעשור, כשעוזר מחקר הראה לו מודעת אבל על נאדירה, שנפטרה ב-2006. בתחילה הוא רצה לעשות סרט רק עליה, אבל כשביקר בהודו בפעם הראשונה גילה שהיו עוד כמה כוכבות בוליווד יהודיות, מה שהרחיב את היריעה של הסרט.
"מישהו היה שואל 'ומה עם פראמילה?' ומישהו אחר 'ומה עם סולוצ'אנה?'" נזכר בן משה, שגם כתב והפיק את הסרט. "נאדירה לא הייתה רק שחקנית יהודיה גדולה, היא הייתה האחרונה בשושלת של כוכבות יהודיות שמגיעה עד לימי לידתו של הקולנוע ההודי".
פראמילה לימדה את בנה, השחקן-במאי חיידר עלי להגיד "שמע ישראל". כיום הוא עדיין מבשל מרק עוף מרוקאי לפי המתכון שלה
בן משה עבד על הפרויקט 11 שנה. הוא השיג חומרים ארכיוניים נדירים מהודו וראיין את בני משפחותיהם של הכוכבות – כולל את נכדתה של רוז, רחל ראובן, ואת בנה של פראמילה, חיידר עלי. שניהם, אגב, עוסקים בתעשיית הקולנוע.
בן משה אפילו מצא ראיון מצולם עם פראמילה בערוב ימיה. גם היא, כמו נאדירה, נפטרה ב-2006.
הסרט גם עוקב אחרי סיפורם של גברים יהודים בבוליווד, בהם דוד אברהם צ'ולקאר, שמוכר לצופים רבים כ"דוד דוד". בן משה מצא חומר ארכיוני של דוד דוד, וראיין את אחייניתו, דיאנה אברהם, ואת אחיינו, ויקטור אברהם.
התחקיר היה מורכב, ובן משה קיבל סיוע רב מפרופסור רחל דויאר, המלמדת תרבויות הודיות וקולנוע ב-SOAS, באוניברסיטת לונדון, האספן קן רובנס מוושינגטון, די.סי וראלפי ג'היראד, מקהילה בתא ישראל, הקהילה היהודית בת 2,000 השנה של הודו (ממנה הגיע דוד דוד).
"התחקיר היה מאוד רחב", אומר בן משה, "מימון הפרויקט היה אתגר מסובך ביותר, עם הרבה דם, יזע ודמעות".
בן משה מספר שהסרט "התקבל היטב" בפרמיירה העולמית בפסטיבל הבינלאומי של מומבאי. "ציפיתי שמבחינת קהל הודי, הסיפור והגישה יהיו שונים ממה שהם רגילים, אבל התגובה ההודית הייתה מאד חיובית".
ההקרנה ביוסטון התקיימה במקביל לתערוכת אומנות הודית ב-Museum of Fine Arts, ותערוכת צילומים של גיבורות הסרט בבית הכנסת "בית ישראל".
דמויות שטרם נחקרו
בן משה כבר ביים סרטים בנושאים יהודים בעבר. ב-2014 הוא זכה בפרס התעודה החשוב ביותר באוסטרליה, פרס ווקלי, על סרטו "קוד שתיקה", שעסק בעבירות מיניות בקהילה האורתודוקסית. סרטים אחרים שלו עסקו במחנה הריכוז בוכנוואלד וברבנים באזורים נידחים באוסטרליה.
כשבן משה החל לתכנן את "שלום בוליווד" הוא מעולם לא ראה סרט הודי, ולא החשיב עצמו כמבין בתעשיית הקולנוע ההודית. בוליווד, לפי הנתונים האחרונים, היא מפיקת הסרטים הגדולה בעולם.
בן משה חקר את הסיפור המורכב של תפקידי נשים בימים הראשונים של בוליווד. הסרט מספר שבתחילה גברים שיחקו בתפקידי נשים, מכיון שהיה איסור על נשים הינדיות ומוסלמיות להצטלם לקולנוע. זה גם מה שפתח את הדלת בפני שחקניות יהודיות.
הסרט מספר את סיפורם של יהודי הודו – כולל שתי הקהילות העתיקות – בני ישראל והקהילה הבגדאדית, ששורשיה במזרח התיכון, בדגש על בירת עיראק.
בן משה מצייר את היהודים הבגדאדים כחברים משכילים בחברה הגבוהה, המכירים את הסרטים של תעשייה משגשגת אחרת: הוליווד. רוב השחקניות היהודיות הגיעו מהקהילה היהודית הבגדאדית, מספר בן משה.
בשנה שעברה בן משה רואיין לפודקסט של הבי.בי.סי. "המלכות היהודיות של בוליווד" שחקר את הקריירות של השחקניות היהודיות. לפי הפודקאסט, יהודים בגדאדים הגיעו להודו בסוף המאה ה-18 ויצרו קהילה משגשגת במאה ה-19. חברי הקהילה דיברו ערבית, עברית ואנגלית – אבל לא בהכרח הינדוסטאנית – מה שיצר בעיה עבור סולוצ'אנה, כשהסרטים האילמים הפכו למדברים.
תעשיה בחיתולים
בירת הסרטים של הודו מוקמה בחוף המערבי. באותה תקופה העיר נקראה בומביי, ולפי הפודקאסט, הקהילה היהודית מנתה כ-30 אלף חברים בשנות הארבעים של המאה הקודמת. השם "בוליווד", מיזוג של "בומביי" ו"הוליווד" נכנס לשימוש בשנות השבעים.
"מומבאי היא לב הקולנוע", מספר בן משה, תוך שהוא מכנה את העיר בשמה הרשמי מאז 1995. הוא מוסיף שנוכחות היהודים בעיר הגדולה אפשרה להם "למלא תפקיד חשוב" בתעשיית הקולנוע.
החלוצה היתה סולוצ'אנה – שנולדה בשם רובי מאיירס ב-1907 – והתגלתה, ככל הנראה, בעת שעבדה כמרכזנית. "במאי אחד הגיע לסיור לוקיישן", בן משה מספר, "והוא פשוט נדהם מאיך שהיא נראתה, מהעיניים שלה". למעשה, פירוש שם הבמה שלה היה "זאת עם העיניים היפות".
"החיים הם לעתים הזדמנות ונסיבות," אומר היוצר. "אם היא לא הייתה עובדת שם, או שהוא היה מסייר במקום אחר, אולי דברים היו מתפתחים אחרת, ולא הייתה סולוצ'אנה".
הקהל הוקסם מהשחקנית הרב-גונית, ששיחקה שמונה תפקידים שונים ב"חתולת הפרא מבומביי" ב-1927 – תפקידים שכללו אדון מכובד מהיידראבאד, הומלס ובלונדינית אירופאית.
מחוץ לסט מספרים שהיא נהגה ברולס-רויס הראשון שהגיע להודו, וששכרה היה גבוה יותר משל המושל הבריטי. מהטמה גנדי השתמש בצילומיה כשנאבק למען עצמאות הודו מהאימפריה הבריטית.
"במאי אחד הגיע לסיור לוקיישן, והוא פשוט נדהם מאיך שסולוצ'אנה נראתה. פירוש שם הבמה שלה היה 'זאת עם העיניים היפות'"
לסולוצ'אנה הצטרפו שחקנית יהודיות נוספות. מיס רוז – רוז עזרא – עברה גירושים וקשיים כלכליים לפני שהפכה לכוכבת של הסרטים האילמים בשנות העשרים. בת דודתה פראמילה, שנולדה בשם אסתר ויקטוריה אברהם, החלה את הקריירה הארוכה שלה בשנות השלושים. סולוצ'אנה ופראמילה הפכו, עם הזמן, גם למפיקות.
התבגרות
שנות השלושים היו עשור מכריע בקולנוע ההודי. הצליל – ופורמט הריקודים שאפיין מאז את בוליווד – הופיעו לראשונה ב-1931 ב"אלאם ארה", שנכתב על ידי התסריטאי היהודי ההודי דוד ג'וסף פנקאר.
ב-1932, יהודי הודי נוסף, עזרא מיר (שנולד כעזרא מייארס) יצר את הסרט המצליח "זארינה", שכלל שיא של 86 סצנות של נשיקות.
בסוף העשור הבא הודו נפרדה מפקיסטן וב-1947 השיגה את עצמאות מבריטניה. באותה שנה פראמילה הפכה לגיבורת ההמונים, כשנבחרה למיס הודו הראשונה.
נאדירה, שהיתה כוכבת בתקופה שלאחר הכרזת העצמאות, נולדה כפלורנס, או פארהט, יחזקאל נאדירה. בסרטה הראשון, "אאן", מ-1952 היא גילמה את הנסיכה ראג'שרי.
"הן הלכו למקומות שאחרות לא הסכימו ללכת", מספר בן משה על הכוכבות היהודיות. "הן היו חצופות וחסרות גבולות. הן לא סתם נראו על המסך, הן היו מחבקות את הדמות האחרת, הדמות הקיצונית. היה להן ביטחון עצמי, הן היו אמיצות, חלוצות, דמויות גדולות מהחיים".
אמנות אבודה
ובכל זאת, בן משה אומר שקשה למצוא את הסרטים שבהם השתתפו השחקניות.
"מסרטיהן של סולוצ'אנה ורוז מהתקופה האילמת, שנות העשרים, לא מצאנו כלום", הוא מספר. "מסרטי שנות השלושים של רוז, סולוצ'אנה ופראמילה, היה קצת. בכללי, מכל הנשים היהודיות, נאדירה היא היחידה שכל סרטיה שרדו, היא ודוד (דוד דוד). חבל. זאת מורשת יהודית תרבותית, מורשת הודית תרבותית", הוא אומר. בן משה אומר שהשחקניות היו "יהודיות גאות, הודיות גאות, דמויות ציבוריות גאות".
פראמילה לימדה את בנה, השחקן-במאי חיידר עלי להגיד "שמע ישראל". בסרט הוא משבח את הבישול היהודי של אמו, ומשתף את הצופים במתכון שלה למרק עוף מרוקאי.
"הן היו הולכות לבית הכנסת וקיימו חלק מהמנהגים בימים הנוראים", אומר בן משה. "נאדירה, בשנותיה המאוחרות, הייתה מחכה לארוחת השבת שהובאה מהקהילה היהודית המקומית, ולא הייתה להן שום בעיה להיות גם הודיות. זאת חברה כל כך רב גונית".
פראמילה נישאה לכוכב בוליווד המוסלמי קומאר (סייד חסאן עלי זאידי) וילדיהם גדלו בבית רב-דתי. עם זאת, הסרט מספר שהנישואים התפרקו כשקומאר עבר לפקיסטן בעקבות החלוקה להודו ופקיסטן.
בהודו, לדברי בן משה, "יש כל כך הרבה שפות, אזורים, דתות, קאסטות. הודו היא נדירה בעולם, מעולם לא הייתה בה אנטישמיות".
"השחקניות היו הולכות לבית הכנסת, ונאדירה, בשנותיה המאוחרות, הייתה מחכה לארוחת השבת מהקהילה היהודית המקומית"
עם זאת, אחרי שזכתה בעצמאות, רוב היהודים היגרו מהודו. משפחתה של נאדירה עלתה לישראל, כמו יהודים הודים רבים. כיום, לדברי בן משה, כמעט ולא נותרו יהודים בהודו.
היהודים של בוליווד זכו בהכרה בארצם, כולל פרסים לאומיים. סולוצ'אנה זכתה בפרס הגבוה ביותר של הקולנוע הההודי, ה"דהבה פאלקה" ב-1973, ודמותה הוטבעה על בול לאחר מותה ב-1983. ובכל זאת, נאדירה וכוכבות אחרות התמודדו עם קשיים בשלבים מאוחרים של חייהן, כולל עוני ובדידות, כשההזדמנויות הלכו והתמעטו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו