כל דבר נפיץ פה במדינה הזו. אסון טבע או רשלנויות אנושיות – מיתרגמות ישירות לחיפוש אשמים זדוניים. כזו הייתה שריפת הענק שהשתוללה פה ערב יום העצמאות. לציבור הישראלי, כמו לראש הממשלה היה ברור – מדובר בהצתות מכוונות. "כולנו יודעים בידי מי".

ובכן, נכון לעכשיו, בחלוף שבועות, סימן השאלה סביב ההנחה הזו הולך וגדל. כלל לא ברור וכלל לא בטוח שמדובר בהצתות מכוונות.

ואז החלו ההשוואות: "אנחנו עושים לערבים את מה שהאנטישמים עשו ליהודים בגרמניה של המאה ה-20", הזדעקו צייצנים רבים. "כך פועלת דמוניזציה", אמרו אחרים.

לנתניהו היה ברור שמקור השריפה היה בהצתות מכוונות. ואז החלו ההשוואות: "אנחנו עושים לערבים מה שהאנטישמים עשו ליהודים בגרמניה של המאה ה-20", הזדעקו צייצנים רבים. "כך פועלת דמוניזציה", אמרו אחרים

ובכן, בצדק גמור, רבים מתקוממים כיום נגד התגברות השיח הגזעני בישראל – במיוחד כאשר הוא מכוון כלפי החברה הערבית. ראוי וחשוב למחות נגד ההכללה השלילית של קהילה שלמה, הסימון האוטומטי של ערבים כחשודים בפוטנציה, רק משום מוצאם.

גזענות איננה רק עניין של דעות קדומות; היא סדק מוסרי עמוק בחברה שרואה את עצמה דמוקרטית ושואפת לצדק. הסימון הקולקטיבי הזה פוגע באנשים חפים מפשע, מפר את עקרונות היסוד של שוויון בפני החוק, וחותר תחת הסיכוי לדו-קיום אמיתי.

אבל בתוך השיח החשוב הזה, יש מגמה אחרת – סמויה אך מתפשטת – שחייבים לשים אליה לב. זו ההשוואה שנעשית שוב ושוב, בעיקר בשיח הפרוגרסיבי והאקדמי, בין היחס לערבים בישראל לבין היחס ליהודים באירופה של שנות השלושים והארבעים. וההשוואה הזו, חשוב לומר בבירור, איננה רק שגויה מבחינה עובדתית – היא מסוכנת מוסרית.

כן, גם אם יש תופעות מדאיגות של גזענות, אין כאן "מינכן של 1938". החברה הערבית בישראל ובשטחים אינה הקורבן של מה שהיהודים היו לפני השואה – לא מבחינת העמדה הציבורית, ולא מבחינת העובדות בשטח.

בניגוד ליהודי אירופה, שהיו אזרחים שומרי חוק, נעדרי כל כוח מדיני או צבאי, ונרדפו אך ורק בשל היותם יהודים – החברה הערבית בישראל חיה בתוך הקשר אחר לגמרי: הקשר שמערב סכסוך לאומי מתמשך, מאבק אלים, טרור קשה, וטראומה לאומית מתמשכת בקרב הציבור היהודי.

גם אם יש תופעות מדאיגות של גזענות, אין כאן "מינכן של 1938". החברה הערבית בישראל ובשטחים אינה הקורבן של מה שהיהודים היו לפני השואה – לא מבחינת העמדה הציבורית, ולא מבחינת העובדות בשטח

הפחד של יהודים בישראל מערבים אינו מבוסס על מיתוס אנטי-מדעי או תיאוריות קונספירציה, אלא על חוויות חיים ממשיות: פיגועים, טילים, דקירות, ירי, לינצ'ים. אלו אינם דמיונות, אלא עובדות קשות שהותירו חותם עמוק בנפש הקולקטיבית של החברה הישראלית.

ולמרות זאת – וזה חשוב להדגיש – אסור להפוך את הפחד הזה להיתר להכללה גורפת. העובדה שחלק מהצעירים הערבים בישראל לקחו ולוקחים חלק במעשי טרור או בלינצ'ים אינה יכולה ואינה צריכה להכתים ציבור שלם. הפחד מובן, אך אין בו הצדקה לאובדן שיקול דעת מוסרי. זהו בדיוק תפקידה של חברה מוסרית: לדעת להיאבק באיום בלי לאבד את הדמות.

אך מכאן ועד להשוואה ליהודי מזרח אירופה – הדרך רחוקה. היהודים לא ביצעו פיגועים. לא הניפו דגלי אויב. לא קראו להשמדת עם אחר. הם לא היו שחקנים במאבק צבאי, לא מיעוט חמוש, ולא ציבור שמנהיגיו הסיתו נגד מדינתם. להפך: הם חיפשו להשתלב, להיחלץ מדיכוי, לחיות בשקט. הדמוניזציה שלהם הייתה תוצר של אנטישמיות טהורה – לא תגובת פחד, אלא אידיאולוגיית שנאה שיטתית.

וכשאנחנו עושים את ההשוואה הזו – גם מתוך כוונות טובות – אנחנו לא נלחמים באנטישמיות. אנחנו חותרים, שלא ביודעין, להבנתה. אולי אפילו להצדקתה. אנחנו יוצרים סימטריה מוסרית בין טוב לרע, בין קורבן לתוקף, בין טראומה לתוקפנות. וזה מדרון חלקלק ומסוכן. הוא לא נגמר בשיח אקדמי; הוא חודר לתודעה, יוצר בלבול מוסרי, ומטשטש את הגבולות בין צודק לשקרי.

יהודי אירופה לא היו מיעוט חמוש במאבק צבאי או ציבור שמנהיגיו הסיתו נגד ארצם. להפך: הם חיפשו להשתלב ולחיות בשקט. הדמוניזציה שלהם הייתה תוצר של אנטישמיות טהורה – לא תגובת פחד

אנחנו מוכרחים להיאבק בגזענות, בלי לזייף את ההיסטוריה. מוכרחים לשמור על מוסר – בלי לאבד את ההיגיון. מוכרחים לדרוש צדק – בלי לפגוע באמת. דווקא בגלל שמאבק בגזענות הוא עיקרון מוסרי עמוק כל כך, אין לו מקום על תשתית של השוואות שקריות. ההיסטוריה היא מורה לחיים – לא קרדום לחפור בו.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.