הדברים שאני כותב כאן נוגעים במידה פחותה לגננות, חרף העובדה שבמגזר החינוכי הזה, הגנים, הייתה מרבית ההשבתה. המורים זועמים, ולא ברור בדיוק על מה. לטענתה של ירדן בן גל הירשהורן הסיבה המרכזית אינה הכסף שהופחת משכרם ב"תקציב המלחמה", אלא נושאים אחרים:

"מחסור של 12 אלף מורים בבתי הספר בכלל מערכת החינוך; העומס האדיר על צוותי ההוראה — במיוחד בחמש השנים האחרונות, עם משבר הקורונה והמלחמה; ומעמד המורה שנשחק עם השנים".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שלושת הנושאים קשורים ביניהם כמובן באופן הדוק: אם מעמד המורות (כולל מורים) נשחק, פוחת העניין במקצוע; אם אין עניין במקצוע אזי חסרות מורות; אם חסרות מורות – נשחקות אלו שישנן, במיוחד בתקופות לחץ. אני סבור שהאבחנה הזאת נכונה, אבל היא אינה עיקר הסיפור.

אם מעמד המורות (והמורים) נשחק, פוחת העניין במקצוע; אם אין עניין במקצוע – חסרות מורות; אם חסרות מורות – נשחקות אלו שישנן, במיוחד בתקופות לחץ. זו האבחנה נכונה, אך היא לא עיקר הסיפור

הסיפור הולך אל מה שמתרחש מאחורי דלת הכיתה, שם נמצא סיבות חשובות יותר. המבט הראשוני שלנו, אם נכנס, יופנה אל הצפיפות בכיתה, שנמצאים בה על-פי-רוב למעלה משלושים תלמידים. זהו מספר שחבל להתחיל איתו שיעור.

מרבית התלמידים לא יהיו מחוברים, אלא אם כן זה שיעור "מפעיל" כמו מחשבים, ספורט או עבודה בקבוצות שעלתה יפה. בשיעורים אחרים תציג המורה בפני התלמידים שאלות בכדי למקד את תשומת לבם, ותעסוק בקבלת תשובות. התשובות תתקבלנה ממספר קטן של תלמידים מעורבים, בעוד האחרים משתעממים ומפריעים.

המחקר מראה שמספר השאלות שמוצגות בשיעור אחד עולה על חמישים. משמעות הדבר היא, שלכל שאלה יש בממוצע דקה אחת לתשובה, והערה של המורה לפני מעבר לשאלה הבאה. האפשרות שהמורה תבחר ב"הרצאה" אינה על הפרק מול תלמידים שמוכנים בכל רגע נתון לפרוק עול.

מחקר אמריקאי שבדק יותר מחצי מיליון תלמידי כיתות ו'-י"ב מצא, ש-45% מתוכם גילו אדישות ואי-מעורבות כלפי הלמידה בבית הספר. כאן המקום לציין שהעובדה הזאת אינה מעניינת את שני ארגוני המורים בישראל, שעוסקים אך ורק בזכויות ושכר, ולחלוטין לא במהות החינוכית ובמה שקורה מאחורי דלת הכיתה.

לפני חודשים אחדים החליטה ועדה בראשותו של עמוס שפירא על הורדת מספר התלמידים הממוצע בכיתה ל-19.

"הוועדה לבדיקת החינוך המיוחד ממליצה על מהפכה במערכת החינוך כולה: הקטנת הכיתות ל-19 תלמידים כדי שיתאפשר שילוב אמיתי שלהם [תלמידי החינוך המיוחד] בחינוך הרגיל וביטול הלימודים בימי שישי. […]. שר החינוך יואב קיש הודיע כי יפעל ליישום ההמלצות. בכיר באוצר: 'המלצות הזויות ותלושות מהמציאות'" (שחר אילן, כלכליסט, 12.3.2025).

כדברי הבכיר באוצר: אין לדעת אם משהו מהמלצותיה של ועדת שפירא באמת יתממש; אבל אם ההמלצות לא תתממשנה – נחזור ללא ספק אל מה שנכתב עד כאן.

מחקר אמריקאי בקרב תלמידי כיתות ו'-י"ב מצא, ש-45% מתוכם גילו אדישות ואי-מעורבות כלפי הלמידה בביה"ס. עובדה זו אינה מעניינת את שני ארגוני המורים בישראל, שעוסקים אך ורק בזכויות ושכר

אולם גם סוגיית גודל הכיתה אינה זו שמונחת בבסיס בעיית החינוך. "מהות" הבעיה החינוכית נמצאת במאפייני התקופה. לא הממשלה ולא שר החינוך או גורם אחר עוסקים במאפייני התקופה המשתנים תדיר. האם אפשר להמשיך ולקיים בתי ספר באותו דפוס של עשור או שניים אחורה? ממש לא. הגורם שמשפיע במיוחד על מאפייני התקופה הוא הטכנולוגיה המשתנה ללא הרף.

השינוי הגדול של השנתיים האחרונות הוא ה-AI, ה-chatgpt, אבל הטכנולוגיות משתנות מהר בכל תחומי החיים. גם האקלים משתנה, אמנם לא באותו קצב, אבל ללא ספק באופן הרה גורל למין האנושי. הדור הצעיר, החל מן הכיתות הראשונות, חשוף לכל אלה באמצעות התקשורת, הורים וחברים. למרבית הדברים הדרמטיים המתרחשים סביבנו אין קשר לבית הספר.

שאלת הרלוונטיות של בית הספר בכללותו היא זו שנבחנת כאן בכל עוצמתה. בית הספר דרוש בוודאות בכדי ללמד שפות – שהן כלי העבודה לכל המקצועות כולם – וידע בסיסי הניתן בכיתות א'-ג'. לאחר מכן הכול מיטשטש: לשם מה באמת להגיע לבית הספר? שכן, דווקא הנושא החשוב מכולם במחצית השנייה של בית הספר היסודי ואילך, הנושא החברתי של המפגש בין התלמידים, אינו זוכה לתשומת הלב הראויה.

אם הנושא החברתי היה זוכה לתשומת לב כזו, גם תחום הערכים האנושיים – קידוש חיי אדם, חירות, שוויון, צדק, אחווה ואחרים – היה מקבל מקום מרכזי בבית הספר. הערכים הללו, שהם חברתיים ביסודם, חופפים לשאלות המפגש החברתי המתקיים בחצר בית הספר.

שאלת הרלוונטיות של ביה"ס בכללותו נבחנת כאן בכל עוצמתה. ביה"ס דרוש ללימוד שפות – אבל משם הכול מיטשטש. למה באמת להגיע לביה"ס? הנושא החשוב מכל, המפגש החברתי והערכי בין התלמידים, לא מטופל כראוי

איזה מין בית ספר היה הולך ומתגלה לעינינו אם הייתה נעשית אותה חשיבה רצינית אודות מאפייני התקופה? נראה שאפשר לציין לפחות שלושה עדכונים עיקריים:

1

כיוון שתלמידים רבים אינם מוצאים עניין בבית הספר הקיים, כפי שראינו למעלה, הוא צריך לפתח יחס אחר למילה "סקרנות" ולאפשר מרחב שונה לחלוטין לתחומי עניינו של כל פרט. בחינות הבגרות האחידות אינן יכולות לשמש עוד קנה מידה להצלחתו של התלמיד הבודד.

2

הגישה החלופית מצדיקה הפחתה משמעותית במספר שעות הלימוד השבועיות, בכדי שכל אחת ואחד יוכל להשתלב בעשייה שמאתגרת אותו מחוץ לבית הספר. השינוי יצריך גם בעל תפקיד בית ספרי חדש: מתאם תעסוקת תלמידים.

3

המושג "הישגים" צריך לעבור שינוי אדיר, אם לא רוצים להשאיר את המוטיבציה הלימודית נחלתה הבלעדית של תעודת הבגרות. הישגי הבחינות והציונים צריכים לפנות את מקומם לטובת מוטיבציה שתואמת את חילופי העיתים.

לקראת סיום עליי לעשות צדק עם קבוצת אנשים טובים באגף לחינוך על-יסודי במשרד החינוך, שהבינו את גודל השעה ופיתחו תכנית בשם "בית-ספר-עולם". בפתח-דבר הם כותבים:

"המציאות המשתנה הובילה אותנו לקיים תהליך חשיבה. ביקשנו להמשיג ולהגדיר עקרונות פעולה להעמקת תהליכים קיימים, שתכליתם להפוך את בית הספר העל-יסודי לרלוונטי ולמותאם. הכוונה לבית ספר שיצייד את בוגריו בהתנסויות משמעותיות במרחבי החיים, שיסייעו להם לפתח את כישוריהם ואת המיומנויות הנדרשות בעולם, תוך דגש על יזמות, פעלתנות ושיתופיות".

כשמה של התכנית, היא מחפשת דרך לחבר את בית הספר אל סביבתו החיצונית במגוון דרכים. אף שהתכנית רצינית ומעניינת, היא עדיין מרגישה מחויבת לבחינות הבגרות. פעמים רבות תעודת הבגרות נזכרת במסמך מבלי שייאמר שם שגם זמנה עבר; לכל היותר יש נטייה מסוימת לשנות את הבחינה החד-פעמית למשהו אחר. כך או כך, קבוצה קטנה אינה יכולה להחליף את בחינת הנושא ברמה הלאומית, וזו אינה נראית לעין במציאות של מלחמת נצח.

כיוון שתלמידים רבים אינם מוצאים עניין בבית הספר הקיים, עליו לפתח יחס אחר למילה "סקרנות" ולאפשר מרחב שונה לתחומי העניין של כל פרט. בחינות הבגרות האחידות אינן יכולות לשמש עוד קנה מידה להצלחת התלמיד

ולסיום עליי לחזור אל השאלה מדוע המורים זועמים. ובכן, זה גם השכר, גם מספר התלמידים (המופרך) בכיתה; אבל בעיקר תסכול עמוק בגין היעדר ההתמודדות עם שאלת הרלוונטיות של מקצועם, תלמידים פורעי סדר, ושכר שאינו משביע רצון. אותם עניינים רק בסדר הפוך.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.