הסערה סביב אסנת חגי, הסייעת החינוכית שהורידה את תמונתו של המואשם בשוחד מרמה והפרת אמונים מקיר הגן בסרטון, ננזפה בטוויטר על ידי שר החינוך הזמני, ונאלצה לעזוב את מקום עבודתה למרות שלא עברה על שום חוק (ובאופן אירוני, לא נהנית מחזקת החפות) – מעלה עניין אחר לגמרי: למה מראש היתה תמונה של ראש המשטר על קיר הגן.

בזמנו נלחמתי על כך שאם חייבת להיות פינת לאום, אולי יכניסו לשם גם את תמונתה של אסתר חיות, נשיאת העליון, כדי שהילדים ידעו שאפשר להיות גם אשה ממלכתית וחשובה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בכיתות רבות בישראל, מגן ועד תיכון, יש אזור בקיר שמכונה "פינת הלאום". ובו יש צילומים של דגל המדינה, מפה (בדרך כלל של א"י השלמה, לא מפת המדינה), צילום של הנשיא, צילום של ראש הממשלה.

בזמנו נלחמתי על כך שאם חייבת להיות פינת לאום, אולי יכניסו לשם גם את תמונתה של אסתר חיות, נשיאת העליון, כדי שהילדים ידעו שאפשר להיות גם אשה ממלכתית וחשובה.

אבל אין חוק או חוזר מנכ"ל שקובע שזו חובה.
ונשאלת השאלה מדוע בכלל יש את הפינה הזו בכיתה.

זה לא סוד שמצב החינוך לגיל הרך בישראל לא טוב בלשון המעטה. כל כמה שבועות מגיעה לכותרות ידיעה אחרת על ילדים שנפגעו בגלל רשלנות ותנאים לא הולמים בגנים.

לצד פאזלים ופונפונים – נשות חינוך עם כוונות טובות, אבל לעיתים ללא הכשרה הולמת בחינוך לגילאים צעירים, רוכשות מכספן (שהרי כבר אמרנו שזה לא חובה) "ערכות לאום", הכוללות צילום רה"מ, הנשיא, הרמטכ"ל, ולקינוח, תפילה לשלום המדינה

מה שלא מגיע לכותרות הוא שזה רק קצה הקרחון של הזנחה פושעת, של כל תחום החינוך לגיל הרך והכיתות הנמוכות, לידה עד 6, הגיל הכי קריטי לעתיד התפתחות הילדים.

התחום מאוייש על ידי נשות צוות, לעיתים ללא הכשרה או מושגי יסוד בהתפתחות הילד. אחד המושגים הבסיסיים ביותר שטבע לפני כמאה שנה הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה היה "תואם גיל". כלומר הרעיון שילדים, כל הילדים, מתפתחים באופן הדרגתי, מבחינה קוגניטיבית ורגשית, על פי שלבים. ושבשלבים המוקדמים חשוב שיבלו את עיקר זמנם תוך משחק, בניסוי וטעייה, כי זו הדרך בה ילדים קטנים לומדים.

וגם שבגילאים צעירים לא משנה אם ישתמשו במקלות או גזרים, אין לילדים שום יכולת לתפוס מושגים מופשטים כמו "מדינה" או "לאום".

בכל מה שקשור בחינוך ילדים, נדמה שה-עקרון המנחה בחינוך כיום פסח על מדינה שלמה. זה ניכר בפעילויות ביזאריות שמתרחשות בגנים, וזה ניכר גם באתרים לגננות ומורות משקיעניות.

ערכת לאום למשקיעניות, כולל תפילה לשלום המדינה

לצד פאזלים ופונפונים – נשות חינוך עם כוונות טובות אבל ללא הכשרה הולמת בחינוך לגילאים צעירים, רוכשות מכספן (שהרי כבר אמרנו שזה לא חובה) "ערכות לאום" שכוללות את צילום ראש הממשלה, הנשיא, הרמטכ"ל ולקינוח, תפילה לשלום המדינה.

הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות? בעבר משרד החינוך הפעיל לחץ על גננות ואף הרכיב רשימה של "גנים סוררים" שלא תלו דגל ואת תמונת הנשיא.

הגישה הזו מאוד שונה מאיך שאנחנו ניגשים היום לחינוך בגיל הרך ובכלל. היום אנחנו משתדלים לשים את צרכי הילד במרכז, ולכן שמים דגש מיוחד על דברים מוחשיים, ומקשרים רעיונות מופשטים לחיים של הילדים

במסורת היהודית ילדים בני 3-4 היו מתחילים את הקריאה בחיידר או חדר לא עם ספר "בראשית" כמו ילדינו, אלא עם חומש "ויקרא". המילים הראשונות שקראו הילדים, שהיום היינו שמים אותם בגן טרום טרום או טרום חובה, היו: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" ומשם מתחיל פירוט של דברים שקשורים לאיך מקריבים קרבנות, דברים שהילדים מעולם לא ראו, לא שמעו, לא הריחו, לא חוו.

והגישה הזו באה, בין השאר, לומר לילדים שקיימת מציאות שהם חווים וקיימת מציאות נוספת, נפרדת, נעלה, נצחית ומחוץ לשליטתם.

הגישה הזו מאוד שונה מאיך שאנחנו ניגשים היום לחינוך בגיל הרך ובכלל. היום אנחנו משתדלים לשים את צרכי הילד במרכז, ולכן שמים דגש מיוחד על דברים מוחשיים, ומקשרים רעיונות מופשטים לחיים של הילדים. חשבו על ספר השירים הנפלא של יהודה אטלס "והילד הזה הוא אני".

האדרת מנהיגים בקרב קהל ילדים שבוי אינה רק נחלת יהודים. בכל משטר טוטאליטרי נעשה גיוס ילדים המוני לאהבה תמימה של עריצים. אז מה היה יותר ראוי לשים על קירות הכיתה מאשר את פרצוף הנאשם בפלילים חמורים?

פינת הלאום על קיר הגן במדינה יהודית ודמוקרטית שייך לאותה מסורת שבה ילדים בני 3-4 התחילו לקרוא עם "ויקרא". הרי מה לילדים ולפוליטיקאים? מה אומר להם ראש הממשלה? מה אומר להם נשיא המדינה? הם בקושי מבינים מה זו שכונה, מה זו עיר.

הם עוד לא מבינים מה זו מדינה ומזה זה הגוף שנבחר לנהל אותה? אלו דברים מופשטים, שמנותקים מחייהם של ילדים, ובאים לקעקע תפיסה שמדובר במציאות נפרדת, נשגבת, מחוץ לשליטתם, שאליה הם כפופים.

האדרת מנהיגים בקרב קהל ילדים שבוי אינה כמובן רק נלחתם של יהודים. בכל משטר טוטאליטרי נעשה גיוס המוני של ילדים לאהבה תמימה של עריצים.

אז מה היה יותר ראוי לשים על קירות הכיתה מאשר את פרצופו של הנאשם בפלילים חמורים?

מה עם ציורים של הילדים?

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.