בכל פעם שאנחנו מגלגלים עיניים כלפי מעלה, נאנחים בכבדות לנוכח הפוליטיקאים שמנהלים את חיינו, שווה לעצור רגע ולשאול: מי באמת בחר בהם? מי יצר את המציאות הזו? מי מאפשר לה להתקיים?

קל מאוד לראות בפוליטיקה תיאטרון אבסורד שכולנו נאלצים לצפות בו מרחוק. אבל האמת המורכבת – ואולי גם המשחררת – היא שההנהגה שאנחנו מקבלים היא מראה. מראה חדה, כואבת, אך מדויקת, של מי שאנחנו כחברה.

קל מאוד לראות בפוליטיקה תיאטרון אבסורד שכולנו נאלצים לצפות בו מרחוק. אבל האמת המורכבת – ואולי גם המשחררת – היא שההנהגה שאנו מקבלים היא מראה. חדה, כואבת, אך מדויקת, של מי שאנחנו כחברה

אנחנו חיים בעידן שבו כל אדם הוא ערוץ תקשורת. כל ציוץ, כל סטורי, כל טוקבק – זו אמירה פוליטית. והאמירות האלה מצטברות. הן בונות הלך רוח. הן מציירות את גבולות השיח הציבורי. כשאנחנו מקדשים סיסמאות ריקות על פני דיון מורכב – הפוליטיקאים מדברים בסיסמאות. כשאנחנו צורכים דרמה, שנאה והכפשה – הם ייתנו לנו עוד מזה. כשהתרבות שלנו מתגמלת פרובוקציה ולא עומק – לא נקבל מנהיגים עמוקים.

במילים פשוטות: אנחנו מחנכים את הפוליטיקאים איך לדבר אלינו.

יש נטייה לחשוב שפוליטיקאי "עושה מה שטוב לו", אבל לא פחות מזה – הוא עושה מה שמוכר לו קולות. הוא לומד את העם, מבין את הפחדים, מזהה את המילים ש"עובדות", מלטש את המסר בהתאם למה שיזכה אותו בלייקים, בכותרות, באהדה. וכשהציבור מתרגל למילים ריקות, לתוקפנות, לחוסר אחריות – זה בדיוק מה שהוא יקבל.

יש שיאמרו שיש בדבריי אלה משום האשמת הקרבן. שהפוליטיקאים מהנדסים את תודעתנו. ובכן, לדעתי זה קצת לזלזל באינטליגנציה של עצמנו. פוליטיקאים לא יכולים לייצר קיטוב יש מאין. גם לא שנאה או פחד. הם פשוט מעצימים את הקיים.

במשך ארבעה חודשים מדי שנה צופים מיליוני ישראלים כמעט מדי יום בתכנית מציאות (ה"אח הגדול", למי שלא מכיר) במסגרתה אנשים צועקים, משפילים, אלימים רגשית ומילולית כלפי השני – ואנחנו צורכים את זה. ככל שהתנהגות הדיירים על המסך דוחה יותר – כך הרייטינג עולה. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו צורכים דם.

כשאנו מקדשים סיסמאות ריקות על פני דיון מורכב – הפוליטיקאים מדברים בסיסמאות. כשאנו צורכים דרמה, שנאה והכפשה – הם ייתנו לנו עוד מזה. כשמתגמלים פרובוקציה ולא עומק – לא נקבל מנהיגים עמוקים

רק בשנה שעברה זוכה התכנית שנבחר בבחירות דמוקרטיות (!) – היה מי שייצג יותר מכולם בבית בריונות, מניפולציות ונרקיסיזם. לא הוא הסיפור אלא אנחנו. הוא בסך הכל מראה.

והחדשות הטובות? זה אומר שזה יכול לעבוד גם הפוך.

כשאנחנו נשתנה, גם הפוליטיקה תשתנה. כשהשיח שלנו יהיה פחות מקטב ויותר מכיל, כשהציבור ידרוש יושרה, אחריות, דרך ארץ – גם המנהיגים יבינו שאלה כללי המשחק החדשים. כשהשיח הציבורי יתעדף עומק על פני ספין – גם השחקנים הפוליטיים יצטרכו להשתנות בהתאם. זה לא יקרה ביום, אבל זה יקרה – כי אין פוליטיקאי בלי קהל.

זה אתגר עצום, אבל הוא בידיים שלנו. אם נתחיל להקשיב במקום רק לצרוח, להציע פתרונות במקום רק לתקוף, להיות מסוגלים להחמיא ליריב כשמגיע לו – נתחיל לאט לאט לצבוע מחדש את המרחב הציבורי.

חשוב להבין: זו לא נאיביות. זו לא סיסמה. זו המציאות. שינוי פוליטי לא מתחיל בלשכת ראש הממשלה. הוא מתחיל בסלון. בשיחה בין חברים. בפוסט בפייסבוק. בשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו: איזה עולם אנחנו רוצים להנחיל לילדים שלנו?

וכשמספיק אנשים יענו בכנות על השאלה הזו, גם הפוליטיקאים יבינו שהגיע הזמן להרים את הרמה.

זוכה "האח הגדול" האחרון שנבחר באופן דמוקרטי – היה מי שייצג יותר מכולם בבית בריונות, מניפולציות ונרקיסיזם. לא הוא הסיפור אלא אנחנו. הוא מראה. והחדשות הטובות? זה יכול לעבוד גם הפוך

כשבנימין נתניהו אומר "השמאל שכח להיות יהודים" – הוא, בציניות, מעצים תחושה קיימת. כשאביגדור ליברמן קורא להשליך את החרדים למזבלה על מריצות – הוא, גם בציניות, מעצים תחושה קיימת. ביום בו נפסיק לקחת בעלות על יהדותו אחד של השני, או לחלופין להפסיק לרצות לזרוק אחד את השני למזבלה על מריצות – משהו יוכל להתחיל להשתנות כאן.

כי בסופו של דבר – ההנהגה לא באה מבחוץ. היא באה מבפנים. היא אנחנו.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.