אני אוהב לאכול סטייקים.

מי שקורא את המשפט הזה וקצת מצוי בעניינים, תוהה בשלב הזה באיזה סטייקים מדובר: האם מדובר בסטייק טומהוק, המגיע עם עצם וצורתו מזכירה את הגרזן שבו השתמשו האינדיאנים?

או אולי בפילה מדובר – נתח מחלקה האחורי של הפרה, שאינו שריר מאומץ ועל כן הוא רך כמעט כמו האופוזיציה לממשלה?

או אולי הסינטה, שהיא קיצור של "סינתטי", שזה ייפוי של "מזויף" ו"מעמיד פנים", נתח שמעמיד פנים שהוא פילה, וחלילה לי מלהשוות אותו לראש ממשלה כלשהו שהוא מזויף מכף רגל ועד ראשו. לסינטה לפחות יש טעם אמיתי.

ויש מי שיחשוב ש"סטייק" זו הפיקניה, נתח מחלקה האחורי של הירך הנקרא בישראל גם "שפיץ צ'אך", שיתרונו הגדול הוא במחירו הנמוך יחסית.

אחרים עשויים לתהות אם מדובר באונטריב, שם שנשמע כמו משהו שנשאר מהימים שהיקים יוצאי גרמניה עבדו בבניין, והשאירו בענף הבניין שמות כמו "אונטרקאנט", שהוא אדן החלון התחתון.

אז אולי גם אונטריב מקורו אצל הייקים? ואולי במונח "סטייק" מדובר בדנבר-קאט, המקוצב מאזור צלעות הפרה? או שמא בנתח קצבים, שהאגדה מספרת על כך ששמו ניתן לו משום שכאשר הקצבים חתכו את הבשר ומכרו אותו לכל דורש, את הנתח הזה הם החביאו ושמרו לעצמם?

אחרים יחשבו שטי-בון סטייק, נתח המורכב מחיבור של פילה וסינטה שביניהם עצם בצורת T , שממנה ניתן לו שמו, הוא הסטייק המדובר.

כמו הטי-בון, גם הפורטרהאוס נוצר מחיבור בין חלקי סינטה ופילה על העצם, אלא שכאן הפילה הוא מנתח רחב יותר, שהחיבור ביניהם נותן נתח מרשים. זהו חיבור שבעיניי הוא כמו להגיד: "שמאל-מרכז", דהיינו – חיבור מאולץ בין שני גופים שאין ביניהם קשר אמיתי, אבל נותנים סטייק גדול יותר שמכסה את הצלחת.

גם הפורטרהאוס נוצר מחיבור בין חלקי סינטה ופילה על העצם. זהו חיבור שבעיניי הוא כמו להגיד: "שמאל-מרכז", דהיינו – חיבור מאולץ בין שני גופים שאין ביניהם קשר אמיתי, אבל נותנים סטייק גדול יותר שמכסה את הצלחת

לאמריקאים, כרגיל, יש עוד כמה סטייקים בנוסף לאלה שהזכרתי כאן, סטייקים שהם שוליים בעיניי, עשויים מנתחים שונים שאפילו הפרה לא יודעת שיש לה כאלה בגוף אבל כמו כל מה שהאמריקאים עושים, בעיניי החלוקה הנוספת הזו כבר מוגזמת וסינתטית.

ואם באמריקאים מדובר, אציין כאן שפעם לקח אותי ידיד שהתגורר באמריקה לאכול במסעדת הסטייקים "פיטר לוגר", הנמצאת ברובע ויליאמסבורג בניו-יורק. היא נחשבת מסעדת הסטייקים הטובה בעולם ומקדש הסטייק.

על מסעדת פיטר לוגר מסופר שמדי יום בארבע בבוקר יוצאות המומחיות לסטייקים אל שוק הבשר המקומי, כשהבשר מהמגדלים רק מגיע, ובוחרות את הנתחים הטובים ביותר, ואלו נכנסים למקרר הענק של המסעדה ליישון של 45 יום.

אז אני יכול להגיד שאכלתי מהסטייקים של פיטר לוגר. ועדיין, לטעמי, הסטייקים שאני מכין בבית טובים יותר. כי בסופו של דבר, בשבילי, ועבורי, ובעיניי, ולפי דעתי, כשאומרים "סטייק" יש לדבר רק משמעות אחת: אנטריקוט.

*  *  *

כמו רבים ממכריי וחבריי גם אני טיילתי לא מעט בעולם, וכבר מצעירותי, בשנות השישים של המאה הקודמת, כשנסעתי עם הוריי לאירופה והם שכרו מכונית, שוטטנו בין כפרים והרים ושדות מוריקים, ומעת לעת ראינו פרות רועות באחו. כמו כולם עצרנו והתפעלנו. וגם צילמנו אותן. כמו כולם, נו.

זה קרה בשווייץ, כמובן, וגם בצרפת באזורים הכפריים, וגם באיטליה, וכשבגרתי ונסעתי לטייל באירופה בטרמפים ראיתי כאלה גם בהולנד, ובמקרה או שניים גם באנגליה ובסקוטלנד, ואין כל ספק שזו תמונה פסטורלית ומרהיבה.

הבעיה היא שעם השנים הלכתי ובגרתי ונעשיתי איש מר-נפש, ציני ומושחת, וכיום כשאני רואה תמונה כזו של פרות רועות באחו, אני מסתכל על הפרות ורואה אנטריקוט בשלבי הכנה. ככה זה.

הבעיה היא שעם השנים הלכתי ובגרתי ונעשיתי איש מר-נפש, ציני ומושחת, וכיום כשאני רואה תמונה של פרות רועות באחו, אני מסתכל על הפרות ורואה אנטריקוט בשלבי הכנה. ככה זה

צמחונים שואלים אותי אם אין לי לב. נתעלם לרגע מהעובדה שהלבבות היחידים שאני פוגש כיום בחיי הם אלו הנעוצים זה ליד זה על שיפוד במסעדות המזרחיות שבהן אני נוהג לאכול, אבל בהחלט יש לי לב משלי, שדווקא בגללו אני ממעיט לאכול צמחים.

בשנות השבעים קניתי בסניף היחיד אז של סטימצקי ברחוב אלנבי בתל אביב את הספר "החיים המסתוריים של הצמחים", מאת פיטר טומקינס וכריסטופר בירד. הספר, בהוצאת זמורה-ביתן, מכיל 303 עמודים של עדויות המראות שלצמחים יש רגשות ויש תובנה ומודעות. הוא מתאר שבאמצעות מכשירים לניטור תנודות חשמליות כמו EEG ו-EKG שהצמידו לצמחים במצבי-פגיעה, כמו חיתוך של עלה או ענף מצמח, ניתן היה לזהות תגובות של כאב ואפילו צער.

סרט טלוויזיה שנעשה אז על פי הספר, והוצג בערוץ היחיד שהיה בטלוויזיה בשחור-לבן, הראה שצמחים זועקים מכאב. לטענת מפיקי הסרט אלו היו זעקות אמיתיות שהוקלטו באמצעים משוכללים.

תמונת העץ הזועק בקול מצמרר כשניסרו ממנו ענף החרידה אותי. אמיתי לגמרי. החלטתי אז שלא אוכל יותר צמחים, רק בשר.

כי לגבי הבשר שאני אוכל אני יודע בוודאות שהוא כבר מת – לך דע מה מצב הצמח שאני אוכל כשאין לי מכשירי ניטור משוכללים לדעת אם הוא חי, ואולי אפילו זועק בקול מצמרר בפה שלי?

יחד עם זאת, אני נוהג פשרה מסוימת כשאני אוכל קערת עלים ירוקים ליד הסטייק, מתובלים קלות בשמן זית וחומץ בלסמי, גם כדי לרענן קצת את החך, אבל בעיקר משום שהבנתי שסיבים תזונתיים חשובים מאוד לקיבה ולגוף, ואלו אין בבשר.

ועדיין, לפעמים כשאני יושב במסעדה ורואה סוג צעירים היפסטרים יושבים ואוכלים מתוך קערת ירקות גדולה, חולפת במוחי המחשבה: "רוצחים!"

סרט טלוויזיה שנעשה אז על פי הספר, והוצג בערוץ היחיד שהיה בטלוויזיה בשחור-לבן, הראה שצמחים זועקים מכאב. לטענת מפיקי הסרט אלו היו זעקות אמיתיות שהוקלטו באמצעים משוכללים

אבל בסופו של עניין אני נוטה לצד הסלחנות – כולנו יצורים מן הטבע, ורק בגלל טעות אבולוציונית שנקראת "התודעה האנושית" התפתחנו להיות היצורים המגוחכים שאנחנו כיום, עם הסמרטוטים המוזרים שאנחנו עוטים על גופנו וקוביות הבטון המוזרות שבהן אנחנו מתגוררים.

במקור, בל נשכח, אנחנו כולנו בעלי חיים, וכמו שאין לי שום טענות כלפי הפרה שלוחכת עשב, אין שום סיבה שתהיינה לי טענות נגד זוג ההיפסטרים הצמחונים שאוכלים סלט.

זו זכותם שמן הטבע.

*  *  *

אני אוהב את הסטייק שלי מדמם. רוצה לומר – עשוי היטב מבחוץ ואדום חי בפנים. כדי להגיע למידת העשייה הנכונה, על הסטייק להיות עבה דיו – לפחות שניים וחצי סנטימטר וגם יותר.

במקרה שלי, הניסיון מלמד שאם אני קונה סטייק בעובי 2.7 ס"מ ומניח אותו במכשיר הנינג'ה, הצולה באוויר חם, למשך שבע דקות בדיוק, אני מקבל את מידת העשייה הנכונה.

עכשיו תנחשו למה כשאני מגיע לקצבייה המקומית הקבועה שלי, הקצבים אומרים זה לזה בקול: "השניים נקודה שבע מגיע". הבעיה היא שאף קצבייה אינה מחזיקה מכשיר מדידה, "מטר" בלעז, אצלה במגירה. זה לא מכשיר טבעי ומתבקש לקצבייה מן המניין, ולהגיע ל-2.7 ס"מ לפי העין לא עניין פשוט הוא – תמיד אפשר לפספס במילימטר או שניים לכאן או לכאן.

על כן זכרתי את מה שנקרא בפילוסופיה ובמדעי-הרוח "התער של אוקהם", שאומר כך: "כשאתה עומד מול בעיה, הפתרון הפשוט ביותר הוא גם הפתרון הנכון".

אם אני קונה סטייק בעובי 2.7 ס"מ ומניח במכשיר הנינג'ה 7 דקות בדיוק, אני מקבל את מידת העשייה הנכונה. עכשיו תנחשו למה כשאני מגיע לקצבייה שלי, הקצבים אומרים זה לזה בקול: "השניים נקודה שבע מגיע"

והפתרון הפשוט ביותר שמצאתי הוא זה:

אני גוזר בבית רצועה קצרה מנייר עבה, רצועה באורך כשבעה סנטימטר, שרוחבה – נו. תנחשו לבד – הוא בדיוק שניים נקודה שבעה סנטימטר, ואיתה אני מגיע לקצבייה, אז עכשיו הקצבים אומרים אחד לשני: "סרט המדידה הגיע".

שזה בסדר מצדי.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.