שבוע הספר העברי שנפתח שלושה ימים לפני תחילת המלחמה עם איראן נקטע כידוע עקב מטחי הטילים. ביום רביעי האחרון התבשרנו ש"השבוע" ישוב ויחזור. לפתיחתו התלוו הפעם חששות מסוימים וספקות. ספק האם לרבים מאתנו יש כיום ראש וסבלנות לקריאה. ושמא ספרים נועדים עכשיו להקהות, לטשטש ולמסך את הכאב והפחדים? אולי אף לנסות לברוח ולהתכחש למציאות העכורה.

אני חוזרת אל ימי הקורונה, אל התקופה הכה מפחידה שקדמה להגעתו לישראל של החיסון הגואל שהתחיל להפיג את פחדינו. לחצים וחרדות הקשו אז על רבים להתרכז בקריאת ספר, אפילו לרפרף בעיתון. אנשים שכבר פרשו לגמלאות והתגוררו בגפם, היו מנועים מפגישות עם ילדים ונכדים, נשאלו בתקשורת איך הם מעבירים את הזמן.

רובם תיארו תמונה מדכדכת וחיים צחיחים. התלוננו שהם מטפסים על קירות מרוב בדידות ושממון, נופלים מדי פעם לדיכאון והורגים את הזמן בבהייה בטלוויזיה. לא הזכירו בכלל אופציה של קריאת ספרים. ספרים לא נכללו כנראה ב"תפריט" העיסוקים שלהם.

גמלאים שנשאלו על כך בתקופת הקורונה התלוננו בתקשורת שהם מטפסים על קירות מבדידות ושממון, נופלים מדי פעם לדיכאון והורגים את הזמן בבהייה בטלוויזיה. הם לא הזכירו אופציה של קריאת ספרים

ככל שזכור לי, עדיין לא פורסמו אז ספרים שעניינם הקורונה. ואילו מאז ה-7 באוקטובר והאירועים המתגלגלים ומתמשכים בעקבות אותו יום ארור, היצע הספרים הרלוונטיים המוצע לנו שונה לחלוטין.

לפי דוח הספרים השנתי של הספרייה הלאומית לקראת שבוע הספר של 2024 חלה ירידה של כ-10 אחוזים במספר הכותרים בדפוס שנקלטו בספריה בשנת 2023. אין ספק שהמלחמה היא שגרמה לאותה ירידה. בחודשים אוקטובר-דצמבר באותה שנה לא פורסמו כמעט ספרי דפוס חדשים.

בשנת 2023 יצאו לאור בישראל 6037 כותרים לעומת 6791 בשנה הקודמת, ב-2022. עם זאת כבר אז פורסמו לפחות 82 ספרים על מתקפת ה-7 באוקטובר ועל המלחמה בעזה. בדוח גם דובר על ספרים שבדרך: ספרים אקטואליים בכל הסוגות העוסקים במלחמה והשלכותיה, בחטופים, במחלוקות הפוליטיות המפלגות את הציבור, בזיכרון הנרצחים והנופלים ועוד ועוד.

התחזית אכן התממשה. דוח הספרים השנתי של הספרייה הלאומית פורסם בתחילת השבוע, לקראת פתיחת שבוע הספר העברי. לפי הדוח מסתמנת עלייה משמעותית במספר הספרים המודפסים שיצאו לאור בשנת 2024. לא פחות מ-6928 ספרים. מסתבר ששוק הספרים התאושש במהירות.

חלקם של הספרים המתקשרים לאימי ה-7 באוקטובר ולהשלכותיו המתמשכות של האירוע המטלטל – בולט מאוד בתוך ההיצע של ספרים חדשים. בראשם – ספרי עיון על המלחמה והשפעותיה על החברה הישראלית. במקום השני בדירוג – ספרי פרוזה. ויש שלל ספרים על החטופים, על נופלים ונרצחים. בדוכני הספרים אפשר למצוא בימי שבוע הספר גם נוסחי תפילות מיוחדות, תיעוד של מיזמי הנצחה ואף ספרי בישול שחיברו אנשים מיישובי העוטף.

מסתבר ששוק הספרים התאושש במהירות. חלקם של הספרים המתקשרים לאימי ה-7 באוקטובר ולהשלכותיו המתמשכות של האירוע המטלטל – בולט מאוד בתוך ההיצע של ספרים חדשים

קרוב למחצית הישראלים נוהגים לקרוא ספרים, אבל כרבע מאתנו קוראים כיום, מאז ה-7 באוקטובר, פחות מאשר בעבר. הנתונים הללו כלולים בסקר שפרסם מכון "מדגם". 93 אחוזים מהנשאלים הבוגרים שנכללו בסקר מתייחסים אל הקריאה כמחזקת התרגעות ושקט פנימי. ולפי דוח הספריות העירוניות שאף הוא פורסם לקראת שבוע הספר, בשנת 2024 נרשם שיא במספר השאלות הספרים. בכל אופן זהו המצב בתל אביב רבתי. 24 ספריות עירוניות פועלות בעירנו הגדולה, הן משרתות כ-46 אלף מנויים פעילים.

*  *  *

אנשים לא מעטים שמרבים לקרוא ב"זמנים כתיקונם", בתקופות רגילות יחסית לארצנו הדוויה, עדיין מתקשים עכשיו לקרוא ספרים שאינם מתקשרים "למצב". הם חדלו למצוא טעם בספרים שנראים להם לא רלוונטיים. האם קריאה אסקפיסטית נהייתה כיום מיותרת? הפסיכיאטר האנגלי דונלד ויניקוט נחשב לתאורטיקן הפסיכואנליטי השני בחשיבותו אחרי זיגמונד פרויד. הוא דווקא ממליץ על אסקפיזם מסוים. על כך כתבה דניאלה לונדון-דקל במדורה השבועי "עמוד הבית" המתפרסם במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות".

אילו דניאלה הייתה פונה לחפש נחמה אצל ויניקוט, "הוא היה מסביר לי", כדבריה, "שהקמת איים קטנים של אסקפיזם היא לא בהכרח הכחשה, אלא מנגנון נפשי הישרדותי. כי כאשר המציאות מתפרקת ותחושת הביטחון בעולם החיצוני מתערערת, נוצר באופן טבעי 'מרחב מעבר' – מקום פנימי שבו אדם יכול, חייב, זקוק, לייצר לעצמו עוגנים".

הנה תזכורות אחדות על כוחם המנחם של ספרים, לרבות אותם ספרים שנראים כיום לא רלוונטיים. ב"סיפור פשוט", למשל, כתב ש"י עגנון:

"בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא ספר ורואה עולם אחר".

ונתן אלתרמן כתב ב"שיר עשרה אחים" הכלול בספרו "עיר היונה":

"כי גם בספריות אפשר אפשר לאהוב עד מוות".

אחדים מפרשני אלתרמן סבורים שלפי פסוק השיר הזה יש בכוחם של תאוות ידע ושל רציונליות ליצור תחושת רומנטיות ואהבה עמוקה.

אנשים לא מעטים שמרבים לקרוא ב"זמנים כתיקונם", בתקופות רגילות יחסית לארצנו הדוויה, עדיין מתקשים עכשיו לקרוא ספרים שאינם מתקשרים "למצב". הם חדלו למצוא טעם בספרים שנראים להם לא רלוונטיים

ולהלן אמירה על קריאת ספרים כמפיגת בדידות. על קיר הכניסה החיצונית לחנויות ספרים מרשת סטימצקי ראיתי אמירה פסקנית:

"עם ספר טוב אף פעם אינך לבד".

זאת אופטימיות מוגזמת שהולמת אמירה יחצ"נית. ובכל זאת יש משהו באותה אמירה. ספרים אינם בוגדים, הם יותר נאמנים מאנשים, קבע עמוס עוז. אימא של גיבור ספרו "סיפור על אהבה וחושך" אמרה כך לילד שלה:

"אנשים כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום ושוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה. ואילו הספרים לעולם לא יינטשו אותך. אתה ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה תעזוב לשנים רבות או לתמיד. אך הם, הספרים, לעולם לא יפנו לך עורף. בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה אפילו עשרות שנים. ימתינו, לא יתלוננו…הוא (הספר-ש.ט) לא יכזיב אותך ויבוא להיות אתך ברגע קשה…יבוא מיד כאשר תבקש ממנו לבוא. לעולם לא יבגוד בך".

ואילו יונה וולך לא הבטיחה נחמות שמציעה קריאה, אבל המחישה בשירתה את עוצמתן של מילים ואת השפעתן האפשרית על נפשותינו. מילים בגרסתה "הן טבע ולא המצאה". וכך נפתח שירה "מסע במילים":

"תן למילים לעשות בך
תן להם היה חופשי
אלו תכנסנה בך תבאנה פנימה
עושי צורות על צורות
יחוללו בך אותה חוויה
תן למילים לעשות בך
אלו תעשנה בך כרצונן".

על קיר הכניסה החיצונית לחנויות ספרים ראיתי אמירה פסקנית על קריאת ספרים כמפיגת בדידות: "עם ספר טוב אף פעם אינך לבד". זו אופטימיות מוגזמת שהולמת אמירה יחצ"נית, ובכל זאת יש בה משהו

על מלאכת הכתיבה ועל עוצמתן של מילים המתבלטת במיוחד בעת מצוקה דיבר דוד גרוסמן בנאום שהוא נשא ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, גרמניה, באוקטובר שנת 2020. זה היה בעיצומם של ימי הקורונה. נוסח עברי של הנאום פורסם בעיתון "הארץ". בעיני הוא מתחבר לאמירה התנכ"ית "העולם נברא במילה" (בראשית, פרק א):

"כמה בני מזל אנחנו בתוך עולם שהולך ומסתגר בקפסולות, שמצמצם מאוד את המגע עם החוץ, בעולם הזה נועד לנו מקום של שפע, של בריאה. לפעמים אפילו צירוף מילים חדש שאנו כותבים יוצר פתאום מין רשף בתודעה. כאילו שתי מילים שמעולם לא צורפו זו לזו ושאיש לפנינו לא חשב לצרף מצאו לפתע זו את זו, וחוללו התרחבות מפתיעה של מחשבה ורגש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.