ארבע שעות עמדו הקייסים של יוצאי אתיופיה על הבמה שהוקמה בטיילת ארמון הנציב והתפללו בדבקות. העיר העתיקה של ירושלים בגבם, ומולם שורות ריקות של כסאות פלסטיק שחורים שניצבו לפני שורות ריקות של כסאות פלסטיק לבנים, בהמתנה למכובדים הרבים שיגיעו לברך את העדה בהמשך היום. לרגע נדמו הכיסאות לתזכורת תעשייתית מתוצרת כתר פלסטיק: אנחנו בסיפור על שחורים ולבנים, על כבוד ועל מעמד.
"ויערג דבר לל עמת עמת", שרו הקייסים בשפת הגז, השפה הארמית הנשכחת של יהודי אתיופיה, שפה שרק חכמי הדת מבינים – "ועלו להר שנה בשנה". זו התפילה שבה מוגדר היום הזה, שחל חמישים ימים בדיוק אחרי יום כיפור, כיום של התכנסות, צום ותפילה. יום שבו עולים להר ומזכירים את קריאת התורה – "האורית" האתיופית. נזכרים יחד בימי החזרה המפוארת של עזרא ונחמיה מהגלות לישראל. זו תפילה שעוברת מדור לדור כמסורת בעל פה בלבד, והיא ייחודית ליום הסיגד.
רוח טובה ירדה על המדשאות שהלכו ונמלאו באלפי מתפללים לבושים במיטב בגדי החג שלהם. הנשים המבוגרות בבגדים מסורתיים לבנים, עם רקמות זהובות, אדומות וירוקות. הגברים בחליפות יום טוב, שבדרך כלל גדולות מעט על מידותיהם. והצעירים המעודכנים בבגדים שמקורות ההשפעה שלהם נעים מקליפים של היפ הופ לעולם הראסטפארי של בוב מארלי. ומולם הקייסים על הבמה – עם המטריות הצבעוניות הגדולות, שמשוות לאירוע כולו מראה מלבב של חג אקזוטי עם טאץ' סוריאליסטי. שונה מאוד מכל חג אחר בלוח השנה העברי.
70 קייסים פועלים היום בישראל, רובם מבוגרים מאוד. צעירי העדה אמנם מכבדים אותם, אבל רק מעטים מהם בוחרים במסלול ההכשרה הארוך שבסופו יצרפו לשמם את התואר "קייס".
ד"ר שמחה גתהון, שהתואר המלא שלה הוא יו"ר התאגיד הממלכתי של מרכז מורשת יהדות אתיופיה, התנדבה ללוות אותי במהלך היום, ולעזור לי לפענח את הקודים והסימנים המוסכמים הלא מוכרים.
מה אומרות כתובות הקעקע על צווארן ופניהן של חלק מהנשים המבוגרות ("זה לא מקובל בעדה, אלה נשים שגרו בסביבה נוצרית ולא רצו שיזהו אותן כיהודיות כשהן יצאו החוצה"); הלבוש של הקייסים ("יש ביניהם היררכיה. יש מעמדות בתוך הקייסים. אפשר לדעת באמצעות הכובעים שלהם"); והסולמות המוזיקליים של התפילה, שנשמעו לאוזניי הלא מיומנות כקקופוניה מוחלטת ("הם באמת שרים בכמה סולמות, יש כמה נוסחים, והם מנסים להתאים את עצמם אחד לשני").
"חשוב לי שכולם יבינו שזה לא יום של פולקלור, לא יום של חגיגות ואוכל", ביקשה גתהון להדגיש. "הסיגד הוא יום של צום. יום של הקהילה. יום שבו הקהילה הייתה עולה באתיופיה על הר גבוה כדי לחדש שם את הקשר עם אלוהים. זה יום שבעצם משלים את יום כיפור. אם ביום כיפור חשבון הנפש של המתפלל הוא אישי והחיבור לאלוהים הוא אישי, הסיגד הוא היום המשלים. זה שבו הקהילה כולה מתחברת יחד לאלוהים, כגוף אחד. זה יום שמרגישים בו חיבור חזק מאוד בין האנשים. וחשוב לשמור עליו ככה".
את מרגישה עכשיו חיבור חזק לאנשים סביבנו?
"בטח. כולם כאן מרגישים את זה היום".
והקהילה אכן צופפה שורות. עוד ועוד אנשים הגיעו מרחוק ומילאו את המדשאה. גתהון מעריכה שהשנה הגיע מספר העולים לרגל לירושלים לשיא של 15 אלף, מתוך כ-150 אלף בני העדה שחיים בישראל. הנשים פרשו ידיהן אל השמיים לקול תפילת הקייסים, שהלכה והתגברה. מדי פעם השתטח מישהו בדבקות והצמיד את פניו לאדמת עיר הקודש לקול תחינת "איתמשן צדקן" – "אל תשמיד את הצדיקים יחד עם החוטאים", תפילה שמבוססת על בקשתו של אברהם מאלוהים לפני השמדת סדום ועמורה.
ד"ר גתהון ידעה שהיא לא תוכל לחמוק משאלות סדום ועמורה. היא ביקשה את סליחתי ופרשה הצידה, להתראיין לתוכנית רדיו כלשהי, וכשחזרה סיפרה שהנה שוב שאלו אותה על הכעס בעדה, ועל הפגנות המחאה, ועל פרשת סלומון טקה.
"חשוב גם לי לדבר על הנושאים האלה", היא התנצלה, "אבל היום גם חשוב לי גם להגיד שסיגד הוא היום בשנה שבו צריך להניח להם. צריך לכבד את הקייסים. צריך לכבד את המבוגרים. צריך להניח לרגע למחלוקות ולהתאחד. זה יום שאני מקווה שהפוליטיקה תישאר בו בחוץ. זה התפקיד הכי חשוב של המרכז שלנו. לנסות ולשמור על הקהילה. לנסות ולשמור על היום הזה כעל יום של קירוב לבבות".
לקראת 12 בצהריים החלה תכונה נרגשת ליד הכיסאות השחורים והלבנים. המכובדים הרבים שהוזמנו לאירוע מתקרבים והכיסאות לא מסודרים כמו שצריך. צריך להזדרז ולהושיב את הקייס של הקייסים ליד שרת התרבות והספורט מירי רגב. אבל לא להזיז את הכיסא ששמור ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שצריך לשבת ליד שופט בית המשפט העליון יצחק עמית. ניירות עם שמות מכובדים הוחלפו במהירות, עד שהמארגנים הרגישו שמצאו את הסידור הנכון, שישמור על כבוד המכובדים כולם, ביום הזה, שבו חשוב להניח למחלוקות ולהתאחד.
"אנחנו חוגגים כאן את הקשר של בני העדה האתיופית עם ירושלים. עם אלוקי ישראל. זה יום מאוד חשוב לעדה האתיופית. אני שמחה מאוד וגאה על כך שהמשרד שלי מוביל את האירוע הזה. זה טקס ממלכתי, כאן בארמון הנציב שצופה אל הר הבית בירושלים", אמרה השרה רגב בדרכה מהחניה אל העצרת, וכשהיא נשאלה אם אנחנו שוב עומדים לקראת בחירות היא ירתה בלי להסס את המענה האוטומטי: "אנחנו כמובן לא רוצים להגיע לבחירות. אנחנו עושים הכול כדי להימנע מבחירות.
"גם בימים אלה קורא ראש הממשלה לגנץ לבוא ולשבת לממשלת אחדות. לצערי כחול-לבן כופים על מדינת ישראל לצאת לבחירות שלישיות. הם לא רוצים לקבל לא את מתווה הנשיא ולא את הבחירה הישירה. צר לי על כך, אבל אם הם לא ישבו ב-21 יום האלה כדי להגיע לאיזשהם תיאומים והסכמים בינינו לבינם, לצערי הם אכן יכפו עלינו מערכת בחירות שלישית. הם מעדיפים לשבת בממשלת מיעוט עם אחמד טיבי ואיימן עודה תומכי הטרור. במקום לשבת איתנו כדי להביא בשורה לחברה הישראלית למדינת ישראל".
וכך תמה האשליה שיש יום אחד של קירוב לבבות, שחשוב לשמור עליו. יום שבו מניחים לרגע את המחלוקות ומתאחדים. זה אולי יפה לתפילות הנושנות בשפת הגז של הקייסים, ולנאומים המתקתקים של הפוליטיקאים. אבל זו אשליה שאי אפשר לשמור עליה בישראל הממשית של 2019.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו