בין אם הילדים בבית בלי מסגרת, בן הזוג במילואים, והעבודה ממשיכה לדרוש, או שאולי פשוט העובדה הפשוטה שאיבדנו את שגרת החיים והכל מסביב מלחיץ ומבהיל – התקופה הזו שוחקת אותנו.

חווינו מציאות מתמשכת של מתח ביטחוני, חוסר נוחות של יציאה מהשגרה, עייפות גדולה מהקימות התכופות בלילה כדי להגיע בזמן למרחב המוגן – וכל זה כשנדרשנו להמשיך לתפקד.

חווינו מציאות מתמשכת של מתח ביטחוני, חוסר נוחות של יציאה מהשגרה, עייפות גדולה מהקימות התכופות בלילה כדי להגיע בזמן למרחב המוגן – וכל זה כשנדרשנו להמשיך לתפקד

הורים רבים מספרים לי על תחושת חנק. על זה שהם מנסים להחזיק הכל, אבל מרגישים שהכל חונק אותם. כולנו על הרצף הזה, בין החזקה לבין קריסה. ודווקא מתוך המקום הזה – חשוב לי לומר לכם: כל מה שאתם מרגישים הוא לגיטימי. זה קשה. גם אתם צריכים מישהו שיחזיק אתכם.

ובזמן שכל הפוקוס הוא על הילדים – אני רוצה שתעצרו רגע, ותשאלו: מה איתי? איך אני מחזיק את עצמי בתוך זה?

כשהמוח מפרש הכל כסכנה – גם אנחנו יוצאים מאיזון

כשאנחנו בלחץ, מופעל אצלנו במוח החלק שאחראי על זיהוי של סכנות – האמיגדלה. כשהאמיגדלה מזהה סכנה הגוף שלנו מגיב בהתאם: הדופק עולה, הנשימה מואצת, מערכת העיכול נעצרת – וכל האנרגיה מופנית להתמודדות מיידית עם הסכנה.

זו תגובה מצוינת לאירוע חד פעמי. אבל כשהאיום נמשך לאורך זמן – נוצרת שחיקה. וכשהשחיקה מתמשכת וגוברת – אנחנו נכנסים או למצב של הצפה (כעס, חוסר שקט, פניקה) או של ניתוק (אדישות, עייפות, ריק רגשי).

אנחנו לא בנויים לתפקוד רציף תחת סטרס. בטח לא כשאין גבולות ברורים בין עבודה לבית, בין זמן שלי לזמן של הילדים, בין לילה ליום. אנחנו חיים במין מצב מתמשך של כוננות רגשית.

תגובת הגוף מצוינת לאירוע חד פעמי. אך כשהאיום מתמשך נוצרת שחיקה. וכשהיא מתמשכת וגוברת – אנו נכנסים למצב של הצפה (כעס, חוסר שקט, פניקה) או של ניתוק (אדישות, עייפות, ריק רגשי)

כשהמתח גולש לתוך היחסים במשפחה

בתוך תקופה כל-כך עמוסה רגשית, זה כמעט בלתי נמנע שהמתח יחלחל גם למרחב המשפחתי – דווקא המקום שאנחנו הכי זקוקים שיהיה מפלט ומרחב בטוח ואוהב. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מתעצבנים אחד על השנייה על כל שטות, מפרשים התנהגויות של הילדים או בני הזוג כפגיעה אישית נגדנו, ונכנסים למעגל של תגובות אוטומטיות.

כי כשאנחנו בעומס רגשי – הכל מרגיש אישי. אבל האמת היא, שהם לא נגדנו. גם הילדים, גם בני הזוג, גם הם חווים קושי, גם הם מנסים לשרוד, כל אחד בדרכו.

הילד שמתפרץ, שלא מקשיב, שצועק או דופק את הדלת – הוא לא עושה דווקא. הוא מרגיש מוצף. לפעמים זו הדרך היחידה שלו להרגיש שהוא עדיין שולט במשהו בעולם הלא צפוי הזה. בת הזוג שמעלה טונים, אומרת מילים קשות או נסגרת לתוך עצמה – לא מנסה לפגוע בך. היא פשוט סובלת מעומס רגשי כל כך גדול, והכל מתפרץ ממנה. בן הזוג שנראה אדיש, שלא עוזר מספיק או מתרחק – לא "נוטש" רגשית. לפעמים זה פשוט סימן שהוא בקצה גבול היכולת, קורס בפנים ומנסה להחזיק את עצמו.

אנחנו לא נלחמים זה בזה – אנחנו נלחמים על אותו הדבר: תחושת ביטחון, רגע של שקט, חיבור אנושי.

אז איך אפשר להחזיר את הקשר – דווקא כשנראה שהוא הולך לאיבוד?

• להחליף פרשנות בחמלה – לעצור רגע לפני שאנחנו מגיבים, ולשאול את עצמנו: מה עובר על האדם שמולי? מה הוא צריך עכשיו? לא מה הוא עושה לי – אלא מה עובר עליו.
• לזכור שזה זמני – התקופה הזו לא תישאר כך לנצח. היא נראית אינסופית, אבל אנחנו בתוך גל שאולי כבר שוכך עכשיו אם הפסקת האש תישמר. זה רק חלק מסיפור הרבה יותר רחב. עוד קצת וזה יהיה מאחורינו.
• לשמר רגעים של חיבור – דווקא בתוך השחיקה, לייצר רגעים קטנים: חיבוק, מילה טובה, מבט עיניים חומל. לא צריך לשנות את כל הדינמיקה – מספיק רגע אחד שישנה את כל היום לטובה.
• ולפעמים, אחד הכלים הכי עוצמתיים – הוא הפוך ממה שנדמה לנו כשאתם מרגישים שהצעקה כבר עולה לגרון – נסו במקום לצעוק לדבר לאט ובשקט. הלחישה משדרת למוח שאין סכנה, מחזירה שליטה עצמית, ופותחת פתח לתגובה אחרת (הרי אם אני לוחשת עכשיו כנראה שנמר לא רודף אחריי נכון? זה גם מה שהמוח מבין, ולכן זה מרגיע את כל המערכות בגוף).

בתקופה כל-כך עמוסה רגשית, כמעט בלתי נמנע שהמתח יחלחל גם למרחב המשפחתי – דווקא המקום בו אנו הכי זקוקים למפלט ומרחב בטוח ואוהב. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מתעצבנים זה על זה

וגם עם עצמנו, בואו נתרגל חמלה. אם אנחנו מפרשים משהו כזלזול, חוסר הערכה או התעלמות – ננסה לשנות את השפה הפנימית. במקום לחשוב "הוא מזלזל בי", נגיד לעצמנו: "עוברת בי מחשבה שהוא מזלזל בי". המרחק הקטן הזה בין המחשבה לבין האמונה – יוצרת מקום לאפשרויות נוספות. זו לא אמת לאמיתה שהוא מזלזל בי אלא רק אפשרות אחת מבין מגוון אופציות – אולי הוא בכלל רעב? עייף? מוצף? זה עוזר לראות את הצד השני ולא להגיב באופן אוטומטי.

תנו מקום גם לכם בתוך כל זה

כל כך קל להיעלם בתוך הצרכים של כולם. אבל גם אנחנו צריכים רגע. חיבוק, שיחה טובה, תה חם, ספר, אמבטיה קצרה. משהו קטן שיזכיר לנו – שגם אנחנו פה. גם הילדים מרוויחים מזה. הם לומדים מה זה חמלה עצמית, איך מטפלים בעצמנו, איך מתמודדים גם כשקשה.

תנסו להחליף את "אני לא מספיק/ה" ב"אני עושה הכי טוב שאני יכול/ה". ותזכרו, גם אם הכל הלך לכם עקום, מחר יום חדש, הזדמנות חדשה לתקן, לנסות שוב.

חוסן זה לא להיות רגועים כל הזמן – אלא לדעת לנהל את הנפילה ואיך לחזור לעצמנו

השאלה היא לא אם ניפול – אלא כמה מהר נוכל לקום. חוסן זה לדעת לזהות שאני נשאב פנימה – ולהצליח לחזור לעצמי. חוסן זה גם לדעת לבקש עזרה, לדעת להגיד "כרגע אני לא יכול" "אני צריך שיושיטו לי יד כדי להצליח לצאת מזה".

השאלה היא לא אם ניפול – אלא כמה מהר נוכל לקום. חוסן זה לדעת לזהות שאני נשאב פנימה – ולהצליח לחזור לעצמי. חוסן זה גם לדעת לבקש עזרה, לדעת להגיד "כרגע אני לא יכול" "אני צריך שיושיטו לי יד

מה כן אפשר לעשות – צעדים קטנים שמובילים לשינוי

לפעמים, בתוך סערה, כל מה שאנחנו רואים זה מה שלא עובד. אנחנו כל כך טרודים ממה שמכאיב או מטריד – ששוכחים לשאול את עצמנו לאן בעצם היינו רוצים להגיע. שינוי לא חייב להיות דרמטי. לפעמים הוא מתחיל בשאלה, בצעד אחד קטן, שעוזר לנו לחשב מסלול מחדש.

• אפשר לעצור לרגע ולשאול: מה אני כן רוצה שיהיה כאן? לא רק ממה אני בורחת – אלא לאן אני שואפת.
• גם אם אין לי שליטה מלאה, האם יש לי נקודה קטנה שבה כן יש לי בחירה? אולי משהו שכן תלוי בי?
• יש בי כבר עכשיו משהו קטן שיכול לעזור – אולי נשימה אחת מודעת, מחשבה שתהיה לי נעימה יותר, רגע של סבלנות.
• ואם לא הלך לי כמו שרציתי? זה לא כישלון – זו הזדמנות ללמוד. אפשר לשאול את עצמי: מה אנסה אחרת בפעם הבאה?

להיות שם בשביל עצמנו – כמו שאנחנו תומכים בחבר טוב

תחשבו רגע על אדם שאתם אוהבים. כשהוא נמצא בקושי או משבר – אתם לא מאשימים אותו, לא אומרים לו "אתה שוב ככה?" אתם נותנים לו מקום. מחבקים אותו. מזכירים לו את הכוחות שלו. גם לכם מגיע שתתייחסו לעצמכם באותה הדרך.

• אפשר להקל על עצמנו בלי להרגיש שאנחנו "מוותרים". הורדת עומס פנימי היא לא עצלנות – זו הכרה אנושית במגבלות, בצורך לעצור רגע כדי לא להישבר.
• הקושי לא מגדיר אותי. זה פרק בסיפור – לא כל הספר. אני יכול להיות בעומס, בכאב, בבלבול, מבלי שזה יגדיר את מי שאני.
• לזכור: כבר התמודדתי עם דברים קשים בעבר. היו תקופות מורכבות, והצלחתי לצאת מהן. אני יכול להזכיר לעצמי את אותם רגעים, לא כדי להשוות – אלא כדי לדעת שיש בתוכי חוסן, גם אם עכשיו הוא מרגיש רחוק.

חשבו על אדם שאתם אוהבים. כשהוא נמצא בקושי או משבר – לא תאשימו אותו או תאמרו "אתה שוב ככה?" אתם נותנים לו מקום. מחבקים אותו. מזכירים לו את כוחותיו. גם לכם מגיע שתתייחסו לעצמכם באותה הדרך

כל אלה הם לא רק טכניקות – הם גישה. הם הדרך להישען על עצמנו. כי גם אנחנו צריכים כתף, וגם אם היא שלנו, היא יכולה להחזיק חזק.

גם אם קשה עכשיו – זה לא אומר שאין לכם כוחות. אני פה להזכיר לכם שהם עמוק בתוככם.

*  *  *

אם חשוב לכם להמשיך לקבל כלים ותמיכה סביב הורות ברגעים רגישים כאלה – מוזמנים באהבה להצטרף למרחב של הורים, סבתות וסבים בקבוצות הוואטסאפ "יחסים לפני הכל", שם עולים תכנים בנושא חינוך ילדים מתוך אהבה, ופעם בשבוע הקבוצה נפתחת לשאלות שלכם למענה של מדריכת הורים.

קורל ימטוביץ היא מדריכת הורים ויועצת זוגית, מלווה משפחות במסע לריפוי וקשר אמיתי. מחברת סדרת ספרי הילדים "לולי וגולי", שמחברים בין עולמות - של הורים וילדים, של רגש וסיפור. מאמינה שיחסים לפני הכל - כי חיבור הוא הבסיס לכל שינוי.