בימים האחרונים שוגרו טילים מאיראן לעבר ישראל, והובילו למותם של 28 אזרחים ולפציעת מאות. ברוב המקרים, מי שהצליחו להגיע למרחב מוגן בזמן – ניצלו או נפגעו באורח קל בלבד.

בזמן שהממשלה הצהירה על נכונותה להצית מלחמה אזורית כוללת, וחבריה התחבאו בבונקרים מבוצרים, היא התרשלה בתפקידה לספק לאזרחים הגנה, כך שציבורים שלמים נותרים מופקרים לגורלם.

בזמן שהממשלה הצהירה על נכונותה להצית מלחמה אזורית כוללת, וחבריה התחבאו בבונקרים מבוצרים, היא התרשלה בתפקידה לספק לאזרחים הגנה, כך שציבורים שלמים נותרים מופקרים לגורלם

לא במקרה, מי ששילמו וממשיכים לשלם יותר מכל את מחיר התוקפנות הישראלית הן אוכלוסיות מוחלשות בכלל, ואזרחיה הערבים של המדינה בפרט.

מיעוט המיגון ביישובי החברה הערבית הוא תוצר ישיר של מדיניות ארוכת שנים של הפליה בנושאי תכנון עירוני ופיתוח מרחבי. בעוד שבשכונות ישנות בישובים יהודיים נבנו במהלך השנים מקלטים ציבוריים רבים – בישובים הערבים שררה אפליה כרונית בתכנון. אפליה זו סיכלה לא רק את האפשרות של האזרחים לבנות אמצעי מיגון פרטיים – מקלטים בבניינים משותפים, ממ"דים וממ"קים, אלא גם מנעה במשך שנים רבות את אספקתם של פתרונות מיגון ציבוריים – מקלטים ציבורים ומרחבים מוגנים במבני ציבור – שהם באחריותה של המדינה על זרועותיה השונות.

כך גם בירושלים. מהנתונים באתר העירייה עולה אפליה מובהקת בין שכונותיה הישראליות לשכונות הפלסטיניות: בעוד שבמערב העיר קיימים כמאתיים מקלטים ציבוריים, במזרח העיר ישנו מקלט בודד אחד. בנוסף, במערב העיר ישנם מאות מקלטים ומרחבים מוגנים בבתי ספר, במרכזים קהילתיים, במוסדות ציבוריים ובחניונים. לעומת זאת, המרחבים המוגנים הציבוריים היחידים הקיימים בשכונות מזרח העיר ממוקמים במעט בתי הספר העירוניים הפועלים במבנים תקינים, כ-60 במספר.

בהינתן שאמצעי מיגון פרטיים כמעט אינם קיימים, ברור שהמקלטים הציבוריים לא נותנים מענה לאוכלוסייה המונה קרוב ל-400 אלף איש, וכך רוב התושבים נותרים ללא הגנה בסיסית מול איום ממשי.

לא במקרה, מי ששילמו וממשיכים לשלם יותר מכל את מחיר התוקפנות הישראלית הן אוכלוסיות מוחלשות בכלל, ואזרחיה הערבים של המדינה בפרט – שם רוב התושבים נותרים ללא הגנה בסיסית מול איום ממשי

אולם המצב האקוטי ביותר הוא במוקדי התיישבות לא מוסדרים, בעיקר בנגב ובגליל, בהם מתגוררים עשרות, מאות ולעיתים אף אלפי תושבים. לפי הערכות, למעלה מ-100,000 אזרחים מתגוררים בכ-35 כפרים בדואיים לא מוכרים בנגב במבנים ארעיים. המבנים הללו בנויים מחומרים דלים כגון פחים ובלוקים ואינם מספקים אפילו הגנה מינימלית ביותר, ולמותר לציין שאינם כוללים ממ"דים או חדרים מוגנים משום סוג.

ביישובים הבדואים המוכרים המצב אינו טוב בהרבה, וגם בהם מרבית הבתים חסרי אמצעי מיגון. חלק מהישובים הללו מצויים בסמוך למתקנים אזרחיים וצבאיים רגישים, המהווים מטרות אסטרטגיות לתקיפה.

אומדן שנעשה על ידי ארגונים בחברה האזרחית מציג מחסור באמצעי מיגון במרחב הבדואי בנגב של יותר מ-10,000 מיקומים. מאז אוקטובר 2023 הוצבו ברחבי הנגב רק כ-250 נקודות מיגון, אשר לא כולן תיקניות, כמחציתן ביוזמת המדינה והשאר ביוזמה ומימון פרטי או של ארגוני החברה האזרחית.

האמצעים שנוקטת המדינה על מנת לצמצם פערים אלו – בין אם באמצעות תכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים (תמ"א 38) הישנה יותר, ובין אם באמצעות תיקון תכנית מתאר ארצית למיגון (תמ"א 40 א/1/1) שאושר בחופזה לאחר השבעה באוקטובר, מגלגלים למעשה את האחריות על תכנון המרחבים המוגנים ועל בנייתם מהמדינה אל האזרחים הפרטיים. במקרה של מבני הציבור – הם מגלגלים אותם על הרשויות המקומיות. זאת מבלי שהמדינה מעמידה לרשותם אמצעים משמעותיים ליישום המיגון. הציפייה שהשוק החופשי יביא מזור גם לבעיה זו, במיוחד ביישובים הנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי, אינה רק מופרכת – היא גם מסוכנת, ממש באופן מילולי.

ביישובים הבדואים הלא מוכרים המצב אקוטי, אך גם במוכרים המצב לא טוב בהרבה, ורוב הבתים חסרי אמצעי מיגון. חלק מהישובים סמוכים למתקנים אזרחיים וצבאיים רגישים – מטרות אסטרטגיות לתקיפה

המדינה צריכה לקחת אחריות מלאה על מיגון העורף האזרחי, במיוחד במרחבים בהם מתגוררות אוכלוסיות עניות ומודרות. במקום לחפש מנגנונים שיכסו על חוסר הפעולה, המדינה צריכה לנקוט גישה אקטיבית להסדרת נקודות הישוב שאינן מוכרות, תכנונן ושילוב מקלטים ציבוריים הן במבני ציבור, הן במבנים מסחריים והן בפארקים ובגינות משחקים. פעולה זו תוכל להיות התחלה של תיקון פערים שהצטברו במשך עשרות שנים של אפליה והזנחה.

אפרת כהן בר היא מנכ"לית עמותת במקום – תכנון וזכויות אדם; ד"ר מיכל ברייאר היא ראשת מערך מחקר וכתיבה בעמותה. העמותה מלווה אוכלוסיות מוחלשות מול מוסדות תכנון.

ד"ר מיכל ברייאר היא אדריכלית, מתכננת ערים וחוקרת. מחקריה מתמקדים בתכנון מרחבים עירוניים א-פורמליים, בקשר בין אזרחות לעירוניות, ובמאבקים על צדק ושוויון מרחביים. מיכל משמשת כראשת מערך מחקר וכתיבה בעמותת "במקום- תכנון וזכויות אדם", ומלמדת תכנון עירוני בקליניקה האורבנית שבאוניברסיטה העברית.

אפרת כהן-בר היא אדריכלית, מנכ"לית שותפה בעמותת במקום - תכנון וזכויות אדם, כה היא עובדת מעל 20 שנה. בין תפקידה הקודמים: סמנכ"לית תכנון בעמותה, רכזת פרויקט ירושלים המזרחית ורכזת פרויקט עירוניות וצדק חברתי.