כדי לדייק הלכתי למילון: "אופוריה" היא הרגשה קיצונית של התרוממות רוח, המלווה באופטימיות, בתחושת רווחה נפשית ובפעילות מוגברת. אופוריה כוללת תחושות אושר, הנאה, התרגשות והתלהבות גבוהות מאוד.

זה בדיוק מה שרבים מתושבי ישאל מרגישים אחרי הפעולות המדהימות של חיל האוויר הישראלי וכוחות הביטחון האחרים באיראן בשבועיים האחרונים ובחודשים שקדמו למלחמה.

אבל אנחנו צריכים לחזור מהר מאוד לקרקע המציאות.

זה בדיוק מה שרבים מתושבי ישאל מרגישים אחרי הפעולות המדהימות של חיל האוויר וכוחות הביטחון האחרים באיראן במלחמה ובחודשים שקדמו לה. אבל אנחנו צריכים לחזור מהר מאוד לקרקע המציאות

הפעולה באיראן באה יותר מעשר שנים מאוחר מדי. הפעולה הצבאית המדהימה וגם הסיוע המאסיבי של ארה"ב לא יחסלו את תכנית הגרעין של האייתוללות.

איראן תקים מחדש את המתקנים שנפגעו. היא גם תשקיע סכומים גדולים יותר בהאצת התהליך, וכל זה בסיוע של תחושת נקם מהגיהנום.

איראן גם תחדש את מלאי הטילים הבליסטיים שלה, שהוכיח את הקטלניות שלו למרות מערכות הגנה הישראליות שהן מהטובות בעולם.

כמעט ברור שהתוצאות על פני השטח של המלחמה האחרונה יבטיחו את המשך שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא פעל במשך שנים ועכשיו נזקק לסיוע מאסיבי של ארה"ב.

מי שלמעשה מנהל את ישראל כיום היא לא ממשלת הבובות של נתניהו אלא זה היושב בבית הלבן. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חילק הוראות לישראל, לפעמים בשפה בוטה, וסיים את הפעולה הישראלית במועד שהחליט, למרות שישראל תכננה עוד כמה מכות לאיראן.

מעתה הוא המנהיג של ישראל. היה נחמד שמפציצי בי-2 טסו מארה"ב לאיראן, נושאים את פצצות הענק שהוטלו על שלושה מרכזי גרעין של איראן. אבל המחיר עבור השירות הזה הוא אדיר. מרגע זה הביטחון של ישראל בידיו של הנשיא טראמפ, ומערכת השיקולים שלו לא בדיוק תואמת את זו של ממשלת הבובות.

היה נחמד שמפציצי בי-2 טסו מארה"ב לאיראן עם פצצות הענק שהוטלו על מרכזי גרעין באיראן. אך המחיר עבור שירות זה אדיר. מרגע זה ביטחון ישראל בידי טראמפ, ומערכת שיקוליום לא בדיוק תואמת את שלנו

אז אנחנו בהפסקה, בתקופת חוסר ודאות שבה ידיה של ישראל כבולות באזיקי פלדה.

הפעילות המודיעינית של ישראל באיראן בתקופה שקדמה למלחמה תהיה ללא ספק נושא לסרטים שיופקו בהוליווד. ג'יימס בונד נראה מולם כמו טירון. הפעילות הזו ללא ספק תימשך ותצביע על התאוששות מהירה של האיראנים בכל התחומים.

ואז אם ישראל תרצה לפעול – זה היושב בבית הלבן ככל הנראה יבלום זאת.

לכל בר דעת ברור, שרק חילופי שלטון בטהראן יכולים להביא לשינוי אמיתי במצב. חילופים כאלה, כרגע לפחות, לא נראים באופק. האופוזיציה באיראן, כמו זו של המקבילה בישראל – חלשה ולא אפקטיבית.

ובמקביל, נמשך המבצע הצבאי בעזה – מיותר, חסר תכלית, קטלני. לישראל מעולם לא היו תכניות ליום שאחרי, וכיום זה עולה בחיי אדם. יש הצלחות צבאיות אבל אין נקודות סיום ותכניות אפילו לטווח בינוני – שלא לדבר על ארוך.

ועכשיו על רקע ההילה לה זכה נתניהו בגלל הפעילות המדהימה של צה"ל – הוא יוכל, בסיוע להקת הבובות שלו, להמשיך את המהפכה המשפטית ולתת גז בכל התכניות האחרות שמטרתן להפוך את ישראל למעין רפובליקת בננות ים-תיכונית. מדינה שבה השליט עושה כעולה על רוחו, בסיוע מערכת משפטית שכוחה נלקח ממנה. עם תקציבים שהולכים רק לקהל של אלה שהצבעתם תסייע לו להישאר בשלטון כמעט ללא הגבלה.

אז יש אופוריה, יש גם המון כאב על אלו שלא יכולים לחוות אותה בגלל פגיעת הטילים האיראניים והמשך הלחימה בעזה, ויש כמובן את החטופים שיהוו בעתיד בסיס לספר שייקרא "איך ישראל הפקירה את האזרחים שלה אחרי שנלקחו בשבי בגלל הפקרה קודמת, קולוסלית".

על רקע ההילה לה זכה נתניהו בגלל הפעילות המדהימה של צה"ל – הוא יוכל, בסיוע להקת הבובות שלו, להמשיך את המהפכה המשפטית ויתר התכניות שיהפכו את ישראל למעין רפובליקת בננות ים-תיכונית

אז זוהי תמונת המצב. אופוריה רגעית, מתעתעת, חסרת ביסוס, וממשלה שתמשיך לעשות ככל העולה על רוחה בחסות אותה אופוריה, שתיעלם בקרוב מול מציאות קשה, קשה מאוד.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.