השבוע התרחשה עוד סערת רשת קטנה, על רקע ההסתה האינסופית כנגד בית המשפט העליון.

בפני שופט בית המשפט העליון ניל הנדל הוגשה עתירה לשחרור מוקדם מסיבות הומניטריות: סאמי אבו-דיאק הינו מחבל שריצה את עונשו מזה 18 שנים בכלא ניצן, בגין פיגוע טרור שביצע והביא למותו של אדם בשם איליה קרביץ' לפני 18 שנים. אבו-דיאק חלה בסרטן ולאחרונה היה על ערש דווי. משפחתו של המחבל הגישה עתירה לשחרור מוקדם עבור אבו-דיאק, היות ולא נותר לו זמן רב לחיות. עד שדנו בעתירה, נפטר אבו-דיאק מן המחלה, ולכן הנדל קיבל את בקשת העותרים למחיקת העתירה, היות ולא היה בה צורך עוד. בהחלטתו כתב "משתתף בצער במשפחה".

מספר אושיות ימין ברשת לא פספסו הזדמנות, כמובן, להטיל עוד רפש על בית המשפט העליון. ינון מגל שיתף ציוץ בטוויטר שלשונו "השופט ניל הנדל משתתף בצער משפחתו של המחבל שרצח את איליה קריביץ'. זה כמה הם משתינים עלינו". שמעון ריקלין, שאיבד כל קשר עם המציאות בחודשים האחרונים, חתם ציוץ בנושא במשפט: "הנה לכם פרצופה של הרשות השופטת שלנו. אובדן מוסר וחוש צדק הכי בסיסים של בן אדם באשר הוא".

"בצלמו", ארגון זכויות אדם ברוח יהודית (ארגון שקרא לאלאור אזריה פעיל זכויות אדם), הגיש תלונה לנציבות התלונות על השופטים, על מנת שיעיר להנדל על מעשיו. בסופו של דבר, הנדל חזר בו מן ההערה המעוררת מחלוקת שלו, והרוחות שקטו לעת עתה. אולם, מדוע באמת התעוררו להן הרוחות מלכתחילה?

מעשה חטא ההנדל

הנדל הביע אנושיות כלפי המשפחה של המחבל. לא אמפתיה כלפי המחבל עצמו, ודאי לא כלפי מעשיו. אגב, מדובר בשופט ימני יחסית, עם רקע בלימודי ישיבה, ורקורד של שילוב הצדקות מן המשפט העברי בפסיקותיו. עם זאת, הנדל חטא בחטא כבד במיוחד בדיני הלכות הישראליות המודרנית: התייחס למחבל ואל משפחתו כבן אדם.

השנאה בחברה הישראלית כלפי ערבים גלויה. יש הפרדה תרבותית חזקה בין היהודים ובין הערבים, ואין להעיז ליצור בה חריץ כלשהו. כמובן, שיגידו מיד שאני מעוות את המציאות, שהרי הדה-הומניזציה מכוונת רק כלפי מחבלים, ולא הערבים בכללותם. האמנם?

ההשתלחות בפוליטיקאים מן הרשימה המשותפת בכל הזדמנות, בטענה שהם תומכי טרור, אינה נחלתם הבלעדית של סמוטריץ' וחבריו לסיעה. בליכוד מזמן הסירו את הכפפות בגינויי הרשימה המשותפת, וגם בסיעת כחול לבן לא טמנו ידם בצלחת במסע ליצירת דה-לגיטימציה לנציגי הערבים בכנסת.

כעת יאמרו נגדי בתגובה לאמור לעיל, שדה-הלגיטימציה המתואר כאן אינו כלפי הערבים בכללותם, אלא רק כלפי נציגיהם, היות והם תומכי טרור. כלומר, אפשר להעמיד פנים שהתפיסה הישראלית היא שהערבים הם בני אדם (שהרי אנחנו איננו גזענים כמובן), ואילו רק משחצו את הקו לעבר השתתפות בטרור, הפכו ללא-לגיטימיים בעיני החוק והחברה, ואז מותר לכל שלא להתייחס אליהם כבני אדם, וכן יש להוקיע את מי שאומר "שיש להשתתף בצערם".

אולם ההבחנה הזאת מלאכותית ואינה עומדת במבחן המציאות. היא משמשת אותנו כחברה להצדיק את הפרקטיקה הרווחת של מעצרים מנהליים, בשיעור חסר פרופורציות מן האופן שבו היא מופעלת כלפי יהודים. היא משמשת אותנו בהצדקת המחסומים, בהפעלת כוח צבאי כנגד אוכלוסייה אזרחית, ביחס השונה שערבים "זוכים" לו באינספור היבטים. מדוע? אמנם לא כל הערבים טרוריסטים, אבל יש אצלהם נורמות של טרור, ולכן צריך מראש להגן על עצמנו מפניהם.

בכלל, הערבים הם לא בדיוק כמונו: כפי שאמר לאחרונה גלעד ארדן: "החברה הערבית היא חברה מאוד מאוד – ועוד אלף פעמים מאוד אלימה. קשור לזה שבתרבות שם, הרבה מאוד סכסוכים שפה הם נגמרים בתביעה משפטית, שם שולפים סכין ושולפים נשק".

הדינקה והנואר

דה-הומניזציה כלפי האויב אינו חדש. היא מנגנון יעיל של חברה כדי להגן על עצמה מאז ומעולם. יובל נח הררי הגדול מציין כדוגמה לכך את שבטי הדינקה והנואר בסודאן, שונאים אחד את השני ונלחמים זה בזה. השם של כל אחד בשפתו שלו, משמעו "בני אדם" (כלומר, בשפתם של הנואר למשל, המילה "נואר" משמעה בני אדם). גם דיני הכשרות היהודים למשל, והאיסור על אוכל שלא בושל על ידי יהודים, נועדו כדי להבהיר במי בחר אלוהים מפני כל העמים, ומי הוא סתם "כל העמים".

הנדל הביע אמפתיה כלפי המשפחה. התפלק לו: הוא שכח שמדובר במשפחה ערבית. החברה הישראלית דאגה להזכיר לו מהר מאד, ובעונת הקרנפים המתמשכת הזאת, אף אחד לא טרח אפילו לנסות להגן ההתבטאות הזאת.

ההבחנה בין "אנחנו" לבין "הם" חשובה מאין כמוה. היא שעומדת היום בבסיס הכיבוש הישראלי: נוח יותר להרגיש כובשים, כאשר אנחנו שוכחים שבצד השני יש בני אדם בדיוק כמונו. בני אדם שבדיוק כמונו, לו היינו בסיטואציה הפוכה, שונאים את הנוכחות הצבאית בחייהם, ושונאים את העם שהם מרגישים שגזל את אדמתם.

תשמרו על הלשון שלכם, שלא ידרוס אתכם קרנף.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.