כל אירוע קטקליזמי, הרה אסון – ומלחמה היא בקטגוריה הזו – יכול לפתוח פתח לשינויים, גם מסוגים שלא קשורים ישירות באירוע עצמו. יכולות לצוץ הזדמנויות שאחרת לא הייתה להן היתכנות ממשית.

אפשר אף להציע את הרעיון שאולי זה "תפקידם" של אירועים כאלה, לייצר הזדמנויות. כך שבצד הקשיים הרבים והסבל שמתלווים אליהם, הם מאפשרים "חילוץ פקקים" שתקועים כבר זמן רב.

אולי זה "תפקידם" של אירועים קטקליזמיים, כולל המלחמה שחווינו, לייצר הזדמנויות, כך שבצד הקשיים הרבים והסבל שמתלווים אליהם, הם מאפשרים "חילוץ פקקים" שתקועים כבר זמן רב

מהן ההזדמנויות שנוצרו כתוצאה מהמלחמה, או המלחמות, שעברנו עתה?
בחזית הפנימית שלה, החברה הישראלית עמדה ב-6 באוקטובר 2023 על סף התפרקות. היא הייתה משוסעת בעקבות הרפורמה המשפטית, שזכתה לביקורת עצומה מרבים וטובים פה.

אך יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט שמחה רוטמן ושר המשפטים יריב לוין, בתמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא בלמו את שטף החקיקה והתפתח אצלנו קרע פנימי מסוכן – שנמצא עדיין אתנו. ואם לא די בכך, הצעדים האלה של ממשלת "ימין על מלא" היו חלק מ"סיפור" רע רחב יותר.

היה ניסיון ברור של הממשלה לפגיעה במשטר הדמוקרטי בישראל – מהלך שלמרבה התבהלה התברר כלא מסובך מדי לביצוע. לישראל אין חוקה ולמעשה אף ברוב של אחד בכנסת אפשר להעביר בה כל חוק שרוצים. יש אמנם מושג בשם "חוק יסוד", שהיה אמור להיות בקטגוריה אחרת, אך רוטמן מסמס אותו בלי קושי או עכבות.

גם עצמאות התקשורת הועמדה בסכנה, בתוכניות חקיקה של שר התקשורת שלמה קרעי. כך גם היכולת לתמוך מחו"ל בעמותות וארגונים פה עמדה להיבלם ע"י הצעת חוק של ח"כ אריאל קלנר.

ראש השב"כ רונן בר נאלץ להתפטר תוך שעבר הכפשות, וזה שהוצע על ידי נתניהו כמחליפו, דוד זיני, הוא ללא כישורים מתאימים, מעבר לכך שהוא נראה תומך בקו הממשלתי להחלשת הדמוקרטיה. היועמ"שית גלי בהרב מיארה הותקפה ללא הרף והיא תחת איום הדחה. סך הכל תמונת מצב מאיימת מבחינת שלומה ושלמותה של החברה הישראלית.

מהן ההזדמנויות שנוצרו כתוצאה מהמלחמה, או המלחמות, שעברנו עתה?
בחזית הפנימית, החברה הישראלית עמדה ב-6 באוקטובר 2023 על סף התפרקות ומשוסעת בעקבות הרפורמה המשפטית

עכשיו, אחרי המלחמה, נראה שהתהליך לעיל חוזר למסלולו. יש אמנם, ממש עתה, כוונה הדחה מהכנסת של ח"כ איימן עודה וגם ניסיון ההדחה של היועמ"שית ממשיך, אך המומנטום בכל זאת נשבר. כי אנחנו במציאות חדשה. גם נוספה לנתניהו יוקרה לאור ההצלחות – את הקרדיט הזה אי אפשר לקחת ממנו. אך אי אפשר יהיה עוד להתייחס לטייסים כ"אליטיסטים" וכחלק מהדיפ-סטייט (כזכור הם הגישו עצומה נגד הרפורמה המשפטית והודבקו להם כינויי גנאי). גם להתייחס לחרדים, שלא נלחמו, כחלק מ"הימין" הלאומי, ולאלה שכן נלחמו להתייחס כ"שמאל" לא-פטריוטי – גם זה כבר לא מעשי. יש גבול גם לאבסורד והמלחמה הביאה אותנו לגבול זה. גם התקופה הארוכה יחסית שעברה עם המלחמות, הביאה אותנו כבר סמוך לבחירות הבאות – ואז הכל ייפתח מחדש.

התברר לנו גם עד כמה אנחנו תלויים באחרים, לא רק בארה"ב אלא אף בארצות ערביות מסביב ואף במדינות אירופה. וזאת כאשר הימין הקיצוני ויחסו לפלסטינים הוא סמרטוט אדום בעיני כל אלה. בפרט, לא יהיה אפשר להמשיך להתנהל בעזה תוך התעלמות מהאופן שבו אחרים רואים זאת. גם המצב הלא פתור בשטחים עלה לסדר היום, והגורמים הבינלאומיים ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ בראשם – חותרים להסדרה גם שם.

כך שהמלחמה שמה קץ לאפשרות להמשיך כרגיל – business as usual – ושינויים של ממש הם בפתח, הן בישראל פנימה והן בחזית החיצונית.
כללית, לארצות ערביות סביבנו יש ראייה אמביוולנטית של ישראל – הם עם "חשבון" אתנו בגלל עצם קיומנו פה כנטע זר באזורם, אך הן כבר גם עם פתיחות לקשרים אתנו. יש הערכה ליכולותיה של ישראל ויש גם הוקרה שקטה על כך שהיא החלישה גורם אזורי שהיווה איום גם עליהם. נוצרה עתה הזדמנות של ממש לחיזוק הצד החיובי בראייתם אותנו וכתוצאה הידוק קשרים עמנו. זו תהיה ללא ספק התקדמות אסטרטגית חשובה עבור ישראל.

בקרב ארצות ערב סביבנו יש הערכה ליכולות של ישראל והוקרה שקטה על החלשת גורם אזורי שהיווה איום גם עליהם. נוצרה עתה הזדמנות לחיזוק הצד החיובי בראייתם אותנו, וכתוצאה להידוק קשרים עמנו

כללית, יש קשר בין מימוש ההזדמנות לניקוי האווירה בחזית הפנימית לבין זו של שיפור יחסים בזירה האזורית. אלה בממשלה שמהווים איום על הדמוקרטיה בתוך המדינה הם, באופן לא מפתיע (כי כך זה היה היסטורית גם אצל אחרים), אלה שקיצוניותם הלאומנית מזיקה לנו גם בחזית החיצונית.

כך ששתי ההזדמנויות, הפנימית והחיצונית, הן שני צדדים של אותו מטבע – ושניהם מחייבים את הרחקת הקיצוניים מהעמדות השלטוניות המרכזיות שבהן הם מחזיקים עתה. עיקרם במפלגות הציונות הדתית ו"עוצמה יהודית" ויש מהם גם בליכוד.

למרבה המזל ההשפעה של ארה"ב וטראמפ על מדיניות ישראל גברה מאוד, ומדיניות טראמפ היא בכיוון של ניצול ההזדמנויות החיצוניות להביא להסכמים והסדרים באזור. העזרה החשובה, אף קריטית, שהוא הגיש לישראל במלחמה העלתה את קרנו אצלנו לשחקים. לקיצוניים פה יהיה קשה מאוד להתעמת איתו, בטענה של "עמידה על זכויותינו" או "שמירה על ריבונותנו". נזכור גם שטראמפ הוא לא רק כוכב-על אצלנו אלא גם מישהו שיודע להיאבק בתקיפות על דעותיו. יש גם בישראל רבים שבדעתו.

לפיכך מותר להיות עתה אופטימיים בהתבוננות לעתיד. אפשר לצפות להתקדמות להסדרה עם הפלסטינים בעזה וגם בשטחים באמצעות תיווך ארה"ב וארצות ערביות. יש עכשיו מומנטום אזורי ועולמי בכיוונים אלו.

בסופו של תהליך, לא יכול להיות מודל יציב אחר עבור מדינת ישראל אלא מדינה שיתופית יהודית-ערבית. השטחים חייבים להישאר תחת שליטת ישראל מטעמי ביטחון בסיסי, אך הפלסטינים צריכים לקבל זכויות בסיסיות בהם. על האיך ועל המה ייסוב המו"מ המיוחל. למשל, תכנית ה"אוטונומיה" של פעם יכולה שוב לצוץ. היא משאירה את השטחים תחת שליטת ישראל, אינה מחייבת התפנות יהודית משם ומעניקה זכויות אזרחיות לפלסטינים.

הסדרה בעזה ובשטחים תביא הן להתייצבות במעמדה של מדינת ישראל באזור והן לשיפור תדמיתה בעולם.

כל זה אינו בחזקת "חלום ורוד" אלא אפשרות מעשית. הזדמנות של ממש עתה. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של סכסוכים ומצבים מורכבים, שנראו זמן רב "בלתי פתירים" או "נצחיים" ואז, בעקבות אירועים קטקליזמיים, הם הגיעו לפתרון או הסדרה ולמעשה עברו מהעולם.

מותר להיות עתה אופטימיים בהתבוננות לעתיד. אפשר לצפות להתקדמות להסדרה עם הפלסטינים בעזה וגם בשטחים באמצעות תיווך ארה"ב וארצות ערביות. יש עכשיו מומנטום אזורי ועולמי בכיוונים אלו

דוגמה בולטת היא השלום האוטופי שהשתרר בזמננו באירופה, אחרי המלחמה הנוראה מכל. זאת, כשלפני כן היו ביבשת מלחמות בלתי פוסקות ולא נראה היה שיהיה להן אי פעם קץ. יתכן שאנחנו עכשיו על סף התפתחות כזו. אם אכן כך, אז בחגיגות המאה לייסוד המדינה אפשר יהיה לשמוע הצהרות בסגנון: זה לקח כמאה שנה לישראל, עם הרבה מלחמות חיצוניות וגם מאבקים פנימיים בדרך, לצאת מ"תקופת הינקות" שלה ולהגיע למצב של ארץ נורמלית.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.