פני החברה הישראלית העכשווית והשסועה, על הסוגיות החברתיות, הדתיות והפוליטיות הבוערות שבה, נשקפים בבירור ובהרחבה בספרו הרביעי של רן גורן, "קוראלס" (הוצאת ספרי ניב, 2025), מה שהופך את הספר כה אקטואלי.

הספר אמנם מגולל פרשיות אהבה ויחסים רומנטיים, מהולים בתאווה, חרטה וכיסופים בין הגיבור שי מרחב, איש שב"כ בעברו ועורך דין במקצועו, לבין ארבע אהובות, אלא שאלה הם רק באי כוח של זרמי עומק בחברה הישראלית.

הספר מגולל פרשיות רומנטיות, מהולות בתאווה, חרטה וכיסופים, בין הגיבור, איש שב"כ בעברו ועו"ד במקצועו, לבין 4 אהובות – אלא שאלה רק באי כוח של זרמי עומק בחברה הישראלית

עטיפת הספר של רן גורן "קוראלס"

כול דמות בספר כמו מנסה להבקיע החוצה מתוך משהו המוסתר מתחת לקרומי התרבות הישראלית. עיצוב מיוחד זה שלהן מאפשר לסופר להתמסר להוקעת עיוותים קיימים בחברה ובלאום, והכול מתוך אהבת נפש ואחריות כבירה.

אלוף (מיל.) רן גורן תרם רבות לביטחון ישראל. הוא היה בעברו טייס קרב מעוטר, ואחר כך סגן מפקד חיל האוויר וראש אכ"א. בשנת 2001 היה ראש המטה של אהוד ברק בהתמודדותו לראשות הממשלה והפך לאיש אמונו.

ב-2022 יצא ספרו האוטוביוגרפי "דיווח תוצאות: אלפא", שהתמקד בקריירה הצבאית שלו, וניתח מבצעים צבאיים במלחמות ישראל האחרונות. במלחמות הללו צבר מאות גיחות מבצעיות; בכלל זה נפילה אחת, בקרב, של מטוסו. ספר זה, שהיו בו גילויים מרעישים רבים, עורר עניין ציבורי רב.

הספר שלפנינו הוא לכאורה רומן דמיוני, רומנטי וארוטי מאוד, שעלילתו עסיסית: הוא מגולל תיאור של פגישות-אהבים שבועיות של גיבור הספר עם ארבע נשים שונות, מבלי ליידע את האחת על האחרת, וזאת לאחר שאשתו האהובה הלכה לעולמה.

שי האלמן הוא אדם בעל פתיחות נסערת ומזג ארוטי ויצרי; טיפוס שטוף בייסורי תאווה וחטא, על אף שאינו מסוגל לחטוא. הוא בן חמישים ואחת והוא נדחף לחדש פגישות עם אהובותיו מהעבר, כדי להמציא לעצמו מנוחה פנימית, איזה שקט פנימי, איזו רגיעה.

לאחר שאשתו האהובה הלכה לעולמה, שי, בעל המזג הארוטי והיצרי, שטוף בייסורי תאווה וחטא, על אף שאינו מסוגל לחטוא. בגיל 51 הוא נדחף לחדש פגישות עם אהובותיו מהעבר כדי להמציא לעצמו שקט פנימי

לאורך הספר הולכת ונרקמת מערכת יחסים ענפה בינו לבין אותן נשים; כזו המגוללת עלילות צדדיות וקשרי-נישואים ומשפחה מסובכים. למשל, כשהוא נחלץ להגן משפטית על בן של אחת מאהובותיו שהוא נער גבעות העומד למשפט; נער עליו יחוס ועליו ייקח מאוחר יותר חסות. או, למשל, כשהוא מתעמת עם בעל של אחת מאהובותיו המשמש כתובע באותו המשפט. לבסוף, כאילו היה שי במאי כול יכול, הוא מייעד לכול הנפשות-הפועלות מפגש גורלי עם קירוב לבבות.

אלא שיש להודות בעובדות אלה: גורן לא מחשיב הרבה צירופי מילים, תבניות-לשון, פירוט אפי, או שקדנות ריאליסטית המנציחה עצמים גדולים וקטנים, חפצים, קווים, גופים. ובספר, כמדומה, כלל אין ניסיון לבנות דמויות שיש בהן מלאות של הוויה אנושית.

גורן הוא מספר "רזה" במובנים מסוימים, כזה שאינו טורח לתפוס כל תג, או לכלוא במלים את זרימת הדברים. ללשון שלו אין סבלנות לבני-גוונים ולמשחקי אור-וצל – כל הסגולה החיונית הזאת שבלעדיה קשה לספר סיפור הגון. כול אלה חסרים לגורן. ובכך לוקה הספר.

מרכז הכובד של הספר הוא בשדה אחר: בהתעמקות בסוגיות פילוסופיות כגון המתח המובנה בין דת ומדע, בסוגיות חברתיות כמו השסע העדתי ובסוגיות פוליטיות כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. גיבוריו אינם מעוצבים על ידי חומרים פואטיים כאנשים בשר-ודם, אלא כבאי-כוחן של אידיאולוגיות והשקפות עולם. הדמויות הן אך קווי מתאר של כול אלה האחרונים.

מרכז הכובד של הספר הוא בשדה הפילוסופי, הפוליטי והחברתי. גיבוריו אינם מעוצבים על ידי חומרים פואטיים כאנשים בשר-ודם, אלא כבאי-כוחן של אידיאולוגיות והשקפות עולם. הדמויות הן אך קווי מתאר של אלה

כוחו של הספר אם כן, בתיאור איך התגלמו הכוחות האידיאולוגיים השונים בחברה הישראלית, לבשו דמות אנוש, התגשמו ביצורים בני תמותה ועלו על בימת החיזיון כדי להתעמת ולהתגושש.

וכך מאוכלס הספר ב"קולות" השונים, המסוכסכים, המרכיבים את החברה הישראלית: מזרחים כנגד אשכנזים, אנשי פריפריה כנגד "מפונקים" מהמרכז, דתיים כנגד חילוניים, אנשי שמאל לעומת משיחיסטיים, יהודים מול ערבים, פלסטינים מול נערי גבעות. את הצגת ה"קולות" המנוגדים האלה, המייצגים, בין השאר, זרמים רוחניים של זמננו – עושה גורן בפתיחות סוערת ומרתקת.

גורן פונה אל החברה שבה הוא חי, מתבונן בה באינטימיות, חודר אל מעמקיה, מבקר, מקונן ומבקש לשמר אותה במלים, וכמו להקים לה "אנדרטה". ואם נדמה לרגע שהוא מדבר על עולם שדינו נחרץ מבפנים, תחת משא מתחיו החברתיים הפנימיים, המנוגדים, ותחת עיוורונו המדיני ביחסו לבעיה היהודית-ערבית – הרי לבסוף כן עולה תקווה מסותרת להצלחתו של המפעל הציוני.

החיזיון הסנטימנטלי של ארבע הנשים האהובות של שי, הנופלות לבסוף, מפויסות, אישה על צווארי רעותה, "עובד" יפה כמשל המסיים את הספר. זהו משל לדרך מוצא מההתנגשות הטרגית, הפנימית והחיצונית, בחיי האומה שלנו.

המיטב שאפשר לקוות לו עכשיו, כמו אומר הגיבור, הוא פתיחת תהליך של הסתגלות ושל השלמה נפשית תוך התפכחות הדדית, איטית, מיוסרת, עמוסת חלומות מנופצים, חשדות והסתייגויות, כדרך פצעים אנושיים להגליד לאט ולהותיר צלקות שאינן בנות חלוף.

החיזיון הסנטימנטלי של 4 הנשים האהובות, הנופלות לבסוף, מפויסות, אישה על צווארי רעותה, "עובד" יפה כמשל המסיים את הספר. הוא משול לדרך מוצא מההתנגשות הטרגית, הפנימית והחיצונית, בחיי האומה

דבר זה יפה גם למתרחש פנימה, בתוך החברה המיוסרת והשסועה שלנו וגם ביחסנו לפלסטינים – עמם יש לחלוק אותה כברת-אדמה. חיי כולנו, אומר גורן באלף ואחד צורות המובלעות בספר, תלויים בהתוודעות הדדית קשה, כאובה והכרחית זו.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.