האם נוכל להתעורר אי פעם, ולתאר את המיאוס שבו חֲיִינוּ בתקופה הזו? והרי אם לא נתאר את המיאוס הזה כמו שהוא, ניתפֵס, בסופו של דבר, לַשֶקֶר.

את השאלה ניסח אלכסנדר סולז'ניצין לקראת סיום ספרו "ארכיפלג גולג", העוסק במעשים ומצבים בלתי נסבלים שעושה משטר לאזרחים. בהמשך לשאלה הוא מתאר גידול שממנו סבל בבטן, לאחר שהשתחרר ממחנה העונשין ("גולג").

גידול בגודל אגרוף, מחצית האחוז מגופו, שהבליט ועיוות את בטנו, מנע ממנו לאכול ולישון, הורגש כל הזמן, בלחץ על האיברים הסמוכים וברעלים שהפריש, שהתפשטו בכל הגוף. סולז'ניצין משווה את השיבוש שיוצר גידול שאינו עולה על חצי אחוז מהגוף – להשפעת ארכיפלג הגולגים, שהתפשט בכשמונים אחוזים מגוף המדינה.

סולז'ניצין מתאר גידול בגודל אגרוף בבטנו, לאחר שחרורו ממחנה העונשין ("גולג"), ומשווה את השיבוש שיוצר גידול שאינו עולה על חצי אחוז מהגוף – להשפעת ארכיפלג הגולגים, שהתפשט בכ-80 אחוז מהמדינה

השחתה, מבין סולז'ניצין, היא תהליך תופס מקום בגוף המדינתי, שדוחסת ומרעילה אותו מבפנים.

עטיפת הספר "ארכיפלג גולג" של אלכסנדר סולז'ניצין

בסיום הספר הוא בוחן איך משפיעה מערכת הענישה והכליאה גם על מי שלא נפלו לציפורניה – "החברה החופשית", שנהנית מ"חופש כבול".

ראשית מערכת הענישה משפיעה על ה"חופשיים" דרך הפחד המתמיד. "כי כפי שאין רגע ללא מתים וללא נולדים", אין רגע שבו לא פועל המשטר נגד האזרחים, שמצויים כפסע מהמערכת.

"לעיתים היה בא האסון מקרוב. לפעמים, התרחש במרחק-מה. לעיתים היו אנשים מרמים את עצמם ששום רע לא צפוי להם. לעיתים היו משמשים כתליינים בעצמם, והאִיוּם היה מתרחק מהם. אבל כל תושב בארץ ידע שבעטיה של מילה לא זהירה הוא עלול להיזרק לתהום. כי בארץ ההשחתה, פעורה מתחת לרגל כל תושב תהום הארכיפלג. למראית עין גדולה הארץ פי כמה מהארכיפלג שלה – אבל היא כולה וכל תושביה כאילו תלויים מעל ללוע הלוהט".

"הפחד המתמיד היה יוצר בליבך תחושת התאפסות והיעדר זכות הקיום". פחד מהמאסר ומהכפייה, מההשפלה ומסכנת-החיים שטמונות בו, ופחד מהעובדה שבכל החלטה על מגורים, עבודה והשכלה פוגשים ברשויות, ברצונן הטוב ובשרירות לִבָּן.

"כל תושב בארץ ידע שבעטיה של מילה לא זהירה הוא עלול להיזרק לתהום. כי בארץ ההשחתה, פעורה מתחת לרגל כל תושב תהום הארכיפלג […] היא כולה וכל תושביה כאילו תלויים מעל ללוע הלוהט"

בכל רגע אפשר לפטר, לנשל ממגורים, לגרש מחברות בארגון. שליטת הממשל בכל פרט מחיי האזרח מונעת ובולמת כל שינוי או אפשרות לריענון והתחדשות. אדם לא יכול להחליט סתם כך לפרוש ולהתרחק. הוא תלוי במשטר. בכל רגע עליו להוכיח את נאמנותו ואת חפותו מהרהורי בגידה. "לכן הייתה עזות של טירוף בניסיון להביע מחאה במקום מושבך, או במקום עבודתך".

זהירות וחשדנות אופפות את כל מערכות היחסים. "רגשות אלו באו כתחליף ללבביות ולהכנסת האורחים ששררו בימים עברו. הם שימשו מעין הגנה טבעית לכל משפחה ולכל אדם". בגלל שהממשל משגיח ומפקח, ואין יכולת לשנות מקום ולפתוח דף חדש, יש להיזהר, ואין לתת אמון באיש.

הפקפוק והחשדנות קשורים גם לחוסר המידע הכללי לגבי כל מה שמשפיע על חיי האזרחים.

"בחמקנות זו ובחשדנות ההדדית, היינו מסייעים בעצמנו להחדרת החשאיות המוחלטת, חוסר-המידע המוחלט, שהפך לסיבת הסיבות לכל מה שהתרחש – מיליוני המאסרים ואהדת ההמונים למאסרים הללו.
לא סיפרנו לאיש, ולא זעקנו, ולא נאנקנו.
לא יכולנו להציל דבר איש מפי רעהו.
היינו מאמינים לעיתונים ולנואמים מטעם.
כל יום היו מגישים לנו משהו מסעיר, כגון תצלומי תאונת-רכבת אי-שם מעבר לחמשת אלפים קילומטרים,
אבל לא ידענו מאומה על האסון שהתרחש בדירה הסמוכה. כיצד תהיה אזרח ראוי לשמו אם אינך יודע דבר על החיים הסובבים אותך?
רק לאחר שנפלת בפח בעצמך תדע את הכל,
באיחור זמן".

כשכל הכוח נתון לשלטון, שברצותו מקדם וברצותו בולם, נענים רבים ללחציו, ובוחרים להלשין על שכנים, אנשים בעבודה או במשפחה.

"בכל מסיבה, בכל חבורת עובדים, בכל בנין נמצא מלשן ועל כל פנים, יש לחשוש לנוכחותו". כמעט כל אדם קיבל הצעה להלשין, שקשה לסרב לה.

בכל רגע אפשר לפטר, לנשל ממגורים, לגרש מחברות בארגון. אדם לא יכול להחליט סתם כך לפרוש. הוא תלוי במשטר. בכל רגע עליו להוכיח את נאמנותו וחפותו מהרהורי בגידה. זהירות וחשדנות אופפות את מערכות היחסים

תופעת ההלשנה שירתה את השלטון בכמה אופנים, מעבר ל"מידע" שנשאב מהמלשינים. ההלשנה החלישה את הקשר בין האנשים. בנוסף, מי שכבר "נענה לגיוס" וחשש שמעשהו המחפיר יתגלה בציבור, תמך ביציבות המשטר, פן יֵחַשְפו מעשיו.

החשש המתמיד לגורלו ולגורל משפחתו מפני נקמנות השלטון בארצו שלו "הפכה את האדם לעבד נרצע לפחד. ומסתבר, שהבגידה המתמדת היא הצורה הבטוחה ביותר לקיום ללא פחד".

"הבגידה העדינה והנפוצה ביותר – לא לעשות שום מעשה רע, אבל: לא להבחין באדם הנמצא בצרה, לא לעזור לו, להפנות לו עורף, להצטמצם". אם המשטר פוגע בחברך לעבודה – עליך לחשוב על עצמך, על משפחתך, על ילדיך, להסב מבט ולסתום את הפה. להתנכר.

מי שהתמזל מזלו לחיות במדינה הגונה בזמנים הגונים, כותב סולז'ניצין, יכול לחיות את מלוא שנותיו מבלי להיקלע "למלחצי ברירה שכאלו". והוא עצמו, וגם הנואמים על קברו, נשארים בטוחים בהגינות נפשו: "פורש לו אדם מן החיים, בלי שידע לאיזה באר של רשע עלול היה ליפול".

כמה זמן אורך תהליך השחתת החברה והנפש תחת ידי שלטון השחתה? "השְחִין הרוחני ההמוני אינו מתפשט בבת אחת. עוד בשנות ה-20 וראשית ה-30 (סמוך לעליית המשטר) שמרו רבים על טוהר נפשם והיו מייצגים את החברה שקדמה לנו: עוזרים לנתונים בצרה, ומגינים על הדלים".

החשש המתמיד לגורלו ולגורל משפחתו מפני נקמנות השלטון בארצו שלו "הפכה את האדם לעבד נרצע לפחד. ומסתבר, שהבגידה המתמדת היא הצורה הבטוחה ביותר לקיום ללא פחד"

לשחיתות מועד משלה, שלפני-כן, אין המנגנון המדיני מספיק ללחוץ ולהרעיל את כלל הגוף המדינתי. "מועד זה נקבע לפי גיל העקשנים, שטרם נזדקנו". ברוסיה, להתרשמותו, חלפו כעשרים שנה עד שהשתלט הגידול על הגוף.

"כל שַעַל של התנגדות לשלטון תובע אומץ-לב העולה לאין-ערוך על גודל המעשה עצמו", קובע סולז'ניצין. "סכנה פחותה יותר הייתה נשקפת בימי אלכסנדר השני לאדם ששמר חומרי-נפץ בביתו, מאשר לתת מחסה ליתום של 'אויב העם' בימי סטאלין".

בדיקטטורה "הנועזים היו נערפים. נשלחים לארכיפלג. הטהורים והישרים לא יכלו להחזיק מעמד בחברה זו, ובלעדיהם הלכה החברה והצטמקה. אלה היו הסתלקויות חרישיות, לא השגיחו בהן. תהליך זה גרם לדעיכה נפשית בעם".

"לאור הפחד והבגידה הגואים היו השרידים הניצולים משתמרים רק כלפי חוץ, בגופם בלבד. ותוכם נפגם. בדרך זו הסכימו מיליונים להיהפך למשתפי פעולה".

"הם היו מלשינים על אחיהם מתוך פחד – אך זהו השלב הראשון. אחרים – מתוך תאוות בצע, והצעירים ביותר (שחונכו כבר בימי הדיקטטורה), היו בוגדים בהתפעמות לב, בהשראה רעיונית, לעיתים – גם בפרהסיה… כל האנשים האלו יושבים בתוכנו, לרוב מדושני-נחת. וגם אנו מתמוגגים: 'האנשים הסובייטיים הפשוטים שלנו". העם.

אנשים בוגדים בקרובים להם ביותר, שפעלו ועשו למענם. "סרטן הנפש מתפתח במסתרים ופוגע דווקא במקום בו מצפה אתה לתודה וברכה". "בחברה מושחתת – כפיות טובה היא חיזיון נפרץ, וכמעט שאינו מעורר פליאה". אפסו האמון והמחויבות ההדדיים.

"הם היו מלשינים על אחיהם מתוך פחד – אך זהו השלב הראשון. אחרים – מתוך תאוות בצע, והצעירים ביותר (שחונכו כבר בימי הדיקטטורה), היו בוגדים בהתפעמות לב, בהשראה רעיונית, לעיתים – גם בפרהסיה"

עמיתך לאקדמיה נעצר והוֹפ – גנבת את מחקריו ותגליותיו, חתמת על מאמריו, ופרי עבודתו היה לשלך. "היו אנשי-שם מדעיים רבים במוסקבה ובלנינגראד, שעלו בסולם תהילה שכולו דם ועצמות".

"אנשים סובייטיים פשוטים מנצלים את המצב ומאמצים לעצמם מה שניתן לאמץ": מחקרים נגנבו, דירות ורכוש נחמסו, מאסירים וממפונים.

"פנים רבות לשחיתות", כותב סולז'ניצין. "בסולם הבוגדים עלו יצורים חדלי-כישרון וחגגו את ניצחונם, והיסודות הטובים והישרים, נתערערו. מי יראה לי אף מקרה אחד שבו קם אדם הגון ומחץ, הרס או גירש חרחרן שפל אחד? אני טוען, שמקרה כגון זה לא יתכן, כפי שלא יתכן שמפל מים יזרום פתאום למעלה".

"הן איש הגון לא יפנה פתאום לקג"ב, ואילו מנוול – עניין זה תמיד בהישג-ידו. כלום נצפה לאשד שיזרום כלפי מעלה"?

בחברה מושחתת, השקר הופך לצורת קיום. כי "אפילו אחוזי-פחד, או תקופי יצר בצע או קנאה, אין בני-האדם מסוגלים להטפיש עצמם כה מהר. נתעכרה נפשם, אבל שכלם עודנו צלול. אין הם מסוגלים להאמין, שכל הכוח הגאוני שבעולם נתרכז פתאום באיש אחד".

חייבים לסגוד לשליט, לא להעביר עליו ביקורת, להתרחק מהאמת המסוכנת. כי "לא פולחן האישיות היה לנו, אלא פולחן הדו-פרצופיות".

עמיתך לאקדמיה נעצר והוֹפ – גנבת את מחקריו ותגליותיו, חתמת על מאמריו, ופרי עבודתו היה לשלך. "היו אנשי-שם מדעיים רבים במוסקבה ובלנינגראד, שעלו בסולם תהילה שכולו דם ועצמות"

"השקר המתמיד, כמו הבגידה, נהפכים לצורת הקיום היחידה שאין בה סכנה. לכן כל מילה, אם אינה מחויבת שקר מפורש, הרי חובתה – שלא להכחיש את השקר שמקובל על הכל. קיימים צירוף משפטים, צירוף כינויים, צירוף צורות כזב מוכנות מראש, ולא יתכן אף נאום אחד, אף מאמר, ללא שימוש בצירופי מילים עקרים אלה. אין אדם אחד שפרסם אפילו עמוד אחד, בלי שקר. אין אדם שעלה על בימת נואמים, ולא השמיע דברי כזב. אין אדם שעמד לפני המיקרופון ולא פלט בדיות".

"בחסד השקר התרחקנו מחברה נורמלית. קשה להתמצא בדרכים: בערפל האפור אין אתה רואה אפילו סימן של עמוד".

"וכלום יתכן במערכת שכזו לשמור על טוב-לב? כשאתה הודף את ידיהם הפרושות של הטובעים, כיצד תשמור על רחמי הלב? משנגאלת בדם, הולך לבך ומתקשח".

"על האכזריות שרו משוררים (בפרט הסתייג סולז'ניצין מהסופר מקסים גורקי, ששימש בעיניו כעלה-תאנה למשטר), וחינכו אותך המורים, ואתה, נעלם ממך הגבול המבדיל בין טוב לרע. וגם שמו ללעג את טוב הלב, הרחמנות והחסד – וכלום תקשור בשרשרת את הרגילים לשתות דם לרוויה?"

לאורך ספרו מתאר סולז'ניצין את מערכות המעצר, החקירה, שינוע האסירים והחיים בגולג.

"השקר המתמיד, כמו הבגידה, נהפכים לצורת הקיום היחידה שאין בה סכנה. לכן כל מילה, אם אינה מחויבת שקר מפורש, הרי חובתה – שלא להכחיש את השקר שמקובל על הכל"

הוא תוהה אם יכול סוהר לשרת במחנות ולהיות אדם הגון, אם יכול האסיר במחנה להישאר אדם הגון, ומדמה את השאיפה להגינות במחנה, למיחם שמוּצָא לשלג ביום כפוֹר: שיתחמם שם.

"מדוע הגורל לא מעניש את התליינים הגדולים?" הוא תוהה. "בעיה זו נפתרת מתוך הנחה, שתכלית החיים עלי-אדמות לא בשפע האושר, כפי שרגילים הכל לחשוב, אלא בפיתוח הנפש.

אם נצא מתוך השקפת עולם זו, הרי תליינינו נענשים בעונש האיום ביותר: הם הולכים ונהפכים לחזירים, הם פורשים מן האנושות מטה, מטה".

אך בינתיים, זהו זמנם של הנסוגים במורד ההתפתחות האנושית. זמן כלבי השמירה והסוהרים, "ששירותם דומה לשירות כלבי שמירה", אשר ועדות ופרוטוקולים מטפלים בתפקודם, "ומטפחים בהם זעמיוּת טובה".

וגם בעולם שמחוץ לארכיפלג, עולם "החופש הכבול", "אנו נתקלים במקומות שונים בפסל של חייל עם כלב, נשלח קדימה – לתפוס!". בכיכר העיר, בסמלי ערים: "ואין אנו מזועזעים, התרגלנו לדמויות הללו, המשסות כלבים בבני-אדם. בנו".

סולז'ניצין ניסה לתאר את המיאוס והשקר שבו חי, עורג לימים עברו טרם השתלטות הגידול על המדינה, ומקווה לעתיד בריא יותר.

גם בעולם שמחוץ לארכיפלג, עולם "החופש הכבול", "אנו נתקלים במקומות שונים בפסל של חייל עם כלב, נשלח קדימה – לתפוס! ואין אנו מזועזעים, התרגלנו לדמויות הללו, המשסות כלבים בבני-אדם. בנו"

שלטון ולדימיר פוטין, שהשתלט לימים על מדינתו לאחר תקופת רמיסיה שבה היה החופש מעט פחות כבול, מזכיר כמה חשוב להילחם בגידול לפני שישחית את הגוף.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.