באנו לפה כדי להיות, במדינתנו הקטנה, בשקט ובצד. כך שנוכל להתמקד בבניית המדינה, כמו גם ביצירת חברה לאומית אחת מאוסף העדות שהגיעו מארצות תבל ומהזרמים השונים שהרכיבו היסטורית את היהדות. משימה נכבדה, לכל הדעות, אחרי אלפיים שנות גלות.

אלא שאקט של החייאת מדינה מהעת העתיקה, בלב המזרח התיכון של העת החדשה, שבמהותו הוא מהלך אנטי-היסטורי – זה לא "תרגיל" שיכול לעבור בלי זעזועים. ואלה לא מפסיקים, אף אם הם משנים צורה.

אקט של החייאת מדינה מהעת העתיקה, בלב המזרח התיכון של העת החדשה, שבמהותו הוא מהלך אנטי-היסטורי – זה לא "תרגיל" שיכול לעבור בלי זעזועים. ואלה לא מפסיקים, אף אם הם משנים צורה

בתחילה היו מלחמות קשות עם הארצות הערביות, שבעיבורן הוקמה המדינה היהודית, על שטח מאוכלס (אף שבאופן דליל) על ידם. בהמשך היה צורך להסתדר עם תושבי המקום, הפלסטינים, שנשארו בו והפכו לאזרחי המדינה החדשה.

בכך, המדינה שהוקמה היא בעצם דו-לאומית – אף שעם עליונות שלטונית של היהודים בה. בין המקומיים היו קבוצות אוכלוסיה עם זהות משלהן, כמו הדרוזים למשל, שאיתם נקשרו יחסים מסוג מיוחד והם הפכו למעין בעלי-ברית מקומיים שלנו.

זו הייתה ההתחלה של התוודעותנו למורכבויות של האזור אליו הגענו, והתפתח תהליך היכרות אתו, שעם הזמן רק הולך ומתעצם. התברר שאי אפשר לשרוד באזור בלי להכיר היטב את הפסיפס האתני, לאומי ודתי שלו. אפשר לשכוח מהתקווה להישאר בשקט, בצד.

בין היתר התוודענו מקרוב לחלוקה הפנימית המגוונת של האסלאם ולשני הזרמים המרכזיים בו: הסונים והשיעים. רוב רובו של העולם הערבי הוא סוני, אך לשיעים יש נוכחות בארץ שכנה לנו: לבנון. ועוד גם בסוריה יש קבוצת אוכלוסייה, העלווים, שהיא בעלת קרבה דתית לשיעים. ולא עוד אלא שיש גם מדינה גדולה באזור, לא ערבית, איראן, שזו דתה.

בהדרגה התוודענו למורכבויות של האזור אליו הגענו, והתפתח תהליך היכרות אתו, שרק הולך ומתעצם עם הזמן. התברר שאי אפשר לשרוד באזור בלי להכיר היטב את הפסיפס האתני, לאומי ודתי שלו

בתחילה, כשהיינו בעימותים עם הערבים סונים, היו לנו יחסים טובים עם השיעים. איראן הייתה מעין בת-ברית שלנו וכשנכנסנו פעם ראשונה ללבנון, השיעים שם קיבלו אותנו בפרחים.

לאחר שהמצב עם העולם הערבי הסוני החל להשתנות לטובה – לא אידיליה אלא איזושהי הסדרת יחסים בסיסית – המצב עם השיעים התהפך לרעה. הייתה הפיכה באיראן והעולם השיעי הפך להיות אויב לנו.

היה גם מהפך לרעה בעוד מדינה סונית באזור, לא ערבית, טורקיה. היא הייתה תחילה ביחסים טובים אתנו, עד שעלה בה לשלטון רג'פ טאיפ ארדואן, שמתנהל מתוך דבקות דתית ואיבה כלפינו.

לתמונה המורכבת וההפכפכה הזו צריך עוד להוסיף את תימן, שמרוחקת מאוד מאתנו ועקב כך לא הייתה על הרדאר שלנו במשך זמן רב. היא שיעית בחלקה והפכה לאחרונה בעיה לישראל: משגרים משם טילים לעברנו ולספינות שמנהלות סחר ימי אתנו. סחר שישראל תלויה בו מאוד עקב מצבה הגיאוגרפי.

להשלמת התמונה, יש עוד אוכלוסייה שיעית באזור, משמעותית ואף חמושה ומיליטנטית, בעיראק. אבל, למרבה המזל, מנהיגותה העצמאית לא נגררת אחרי איראן – גם אם מעורבת עמוקות במאבקים פנימיים שם – והחליטה, לאחר היסוסים, להימנע מעימות אתנו.

כך, בהדרגה, הפכה ישראל עם הזמן מעורבת ומעורבבת בענייני אזורה. ישראל חייבת להיות ערה למה שקורה באזור ולמגוון הרחב של סכסוכים ובעיות בו. עליה אף להיות מעורבת אקטיבית כשנדרש או מועיל.

בהדרגה, הפכה ישראל עם הזמן מעורבת ומעורבבת בענייני אזורה. ישראל חייבת להיות ערה למה שקורה באזור ולמגוון הרחב של סכסוכים ובעיות בו. עליה אף להיות מעורבת אקטיבית כשנדרש או מועיל

כך למשל, ממש בימים אלה, הייתה הסתבכות של העדה הדרוזית בסוריה. הדרוזים בישראל עוקבים בדאגה אחרי מצב בני עדתם שם וישראל התערבה שם לעזרתם. אף מעבר לכך, המצב המשתנה בסוריה הוא עם חשיבות אסטרטגית עבור מדינת ישראל.

סך הכל, כדי לשרוד באזור, ישראל צריכה להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולעקוב אחרי התהפוכות באזור, וגם להיות שחקן אקטיבי בו. זה המחיר הבלתי נמנע לאקט של הקמת מדינה חדשה באזור פה, שבמהותה היא בבחינת נטע זר בו – החייאה בו של מדינה יהודית מהעולם העתיק.

מצב זה גם לא צפוי להשתנות. חוזי המדינה לא יכלו לדמיין כל זאת, ובראשית ימיה של המדינה לא הוקדשה לכך יותר מדי מחשבה: הקשיים בעצם הקמת מדינה פה העסיקו לגמרי את ראשיה (להוציא בעיות מיידיות עם פלסטינים והאיומים בהתחלה מארצות ערב סמוכות).

באופן מעניין, גם לאירופה הייתה היסטוריה דומה לזו של מצב המזרח התיכון עתה: המוני סכסוכים ומלחמות בין קבוצות אוכלוסייה ומדינות בה. למעשה, רק מאז תום מלחמת העולם השנייה חלה שם התייצבות.

ואז בדיוק, עקב השואה, עזבו את אירופה שרידי היהודים בה. חלקם עבר לישראל והנה שם הם מצאו עצמם באזור שהיה במצב של אירופה לפני ההתייצבות: תת-יבשת לא יציבה עם סכסוכים אינספור בין מרכיביו האתניים, הלאומיים והדתיים. ועתה הם עצמם, היהודים, כבר חלק מהקלחת הרותחת הזו.

כדי לשרוד באזור, ישראל צריכה להיות תמיד "עם היד על הדופק" ולעקוב אחרי התהפוכות באזור, וגם להיות שחקן אקטיבי בו. זה המחיר הבלתי נמנע לאקט של הקמת מדינה חדשה באזור פה, שבמהותה היא בבחינת נטע זר

אך יש בכל זאת הבדל קריטי אחד בין אז באירופה (וגם במידת חומרה פחותה בעולם המזרחי) ובין המצב עכשיו. היהודים עתה כבר לא במעמד של מיעוטים בארצות של אחרים, אלא הם בעלי מדינה עצמאית משלהם. משמעות הדבר היא שהם יכולים להגן על עצמם בעזרת צבא משלהם.

הבדל זה בא לידי ביטוי חותך במלחמות שהיו פה בעבר, עם ארצות ערביות, ועתה שוב במאבק עם איראן, בה קם לישראל צורר בסגנון הנאצי של פעם, עם מטרה מוצהרת להשמיד את היהודים פה.

באירופה, בזמנו, לא הייתה ליהודים יכולת התגוננות והמזימה הנאצית להשמידם אכן במידה רבה צלחה. למעשה, עוד לפני התרחשותה של השואה – החששות ממנה הם שהביאו לייסוד התנועה הציונית – זו שממנה צמחה מדינת ישראל.

בעוד שלערבים היה קייס נגד ישראל – היא הוקמה נגד רצונם באזור שנחשב שלהם, וערבים פה גם הפכו עקב כך לפליטים מארצם – הרי שלאלה באיראן אין קייס דומה. האייתוללה עלי חאמנאי הוא, כפשוטו, וריאציה של אדולף היטלר – מזהה את ישראל ואזרחיה היהודים כ"סרטן" באזור, וחותר כקודמו להכחידה.

אלא שעתה, בניגוד למה שהיה באירופה, יש ליהודים דרך להתגונן, וכבר קרו דברים. הצורר הנוכחי הקים טבעת חנק מסביב לישראל וגם חותר להגיע לנשק גרעיני. ישראל פעלה זה עתה נגד שניהם, עם לא מעט הצלחות. בלבנון השלוחה האיראנית נפגעה קשות וחמאס, בעל בריתה, גם נפגע חזק. בסוריה, למרבה המזל, השלוחה האיראנית התפרקה מבפנים וישראל פעילה בהקשר זה שם. גם החות'ים הם מטרה לתקיפות-מענה של ישראל.

יש בכל זאת הבדל קריטי בין אירופה וארצות המזרח של אז ובין המצב עכשיו. היהודים כבר לא במעמד של מיעוטים בארצות של אחרים, אלא בעלי מדינה עצמאית ויכולים להגן על עצמם בעזרת צבא משלהם

התהליך הזה עדיין מתנהל אך הוא מייצג באופן חותך את התממשות אחת המטרות המרכזיות בהקמת המדינה היהודית, דהיינו לאפשר ליהודים לעמוד על נפשם כאשר קם עליהם צורר.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.