בביה"ס היסודי ובתיכון הייתי הממונה על ציור פלקטים ובריסטולים לקישוט הכיתה. הסיבה שנבחרתי לעשות זאת הייתה, שהמורים והמורות שוכנעו שיש לי כשרון ציור ולכן יהיה זה הדבר הנכון.

זרמתי איתם. בעיקר משום שבאמת אהבתי לצייר. עד כדי כך אהבתי לצייר, שהתחלתי להתעניין באמנות כבר בשנים ההן, וכשסיימתי תואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב נרשמתי ללימודים במדרשה לאמנות במורשה רמת-השרון, כיום בבית-ברל.

"לא מספיק שלמדת סוציולוגיה, עכשיו אתה לומד אמנות?" אבא שלי אמר. "למה לא תלמד גם מסגרות או פחחות, כדי שתוכל להתפרנס ממשהו?"

ואחר-כך הוסיף: "אתה כבר בן עשרים וחמש, אתה יודע".

כשנרשמתי ללימודים במדרשה לאמנות במורשה רמת-השרון, כיום בבית-ברל, אמר לי אבא: "לא מספיק שלמדת סוציולוגיה, עכשיו אתה לומד אמנות? למה לא תלמד גם מסגרות או פחחות כדי שתוכל להתפרנס ממשהו?"

"ואן-גוך היה בן עשרים ושבע כשהתחיל לצייר", אמרתי, "ותראה לאן הוא הגיע".
"המממ", אבא שלי אמר. "הוא הגיע לבית-חולים לחולי רוח, אם אני זוכר נכון".
ואז אמר: "אני מקווה שלא תכנס אלינו באחד הימים בלי אוזן".
ועדיין התעקשתי.

אבל כשסיימתי את הלימודים במדרשה לאמנות ב-1980 חזרתי לקיבוץ יד-חנה, שם פגשתי את חניה, שכבר הייתה אם לשניים, התחתנתי איתה, קיבלתי עלי לנהל ענף בקיבוץ, ועם שני ילדיה של חניה מנישואים קודמים, בת משותפת עם חניה וזוג תאומים, בן ובת, גם נעשיתי אב לחמישה ילדים, וכל זה בפחות משלוש שנים.

והציור והאמנות נשארו סיפור אהבה לא ממומש.

פה ושם חזרתי לצייר בעתות פנויות, כשהיו כאלה, ולבקר יחד עם חניה בגלריות ובתערוכות. מעת לעת כשנסענו לחו"ל ביקרנו גם בגלריה מקומית או מוזיאון.

כך קרה שבביקורנו בפריז ב-2008 ביקרנו גם בלובר.

*  *  *

זה עשוי להישמע לכם טריוויאלי – שמישהו שאוהב אמנות הולך לבקר בלובר – אבל זה ממש לא.

ביקור בלובר בפריז, או בפראדו במדריד, או ברייקסמוזיאום באמסטרדם, או בנשיונל גאלרי בלונדון – למה הדבר דומה בעיניי? דומה הדבר בעיניי למישהו שאומר "אני אוהב לאכול תפוח עץ", ומביאים משאית של תפוחים והופכים אותה על ראשו.

אבל היי, הוא בסך הכל אמר שהוא אוהב תפוחים, לא שהוא רוצה להיקבר תחתיהם.

ביקור בלובר בפריז, בפראדו במדריד, בנשיונל גאלרי בלונדון או ברייקסמוזיאום באמסטרדם – דומה בעיניי למישהו שאומר "אני אוהב לאכול תפוח עץ", ומביאים משאית של תפוחים והופכים אותה על ראשו

למרות האמור לעיל, נכנסנו כאמור בעת ביקורנו בפריז גם למוזיאון הלובר ונשארנו בו למעלה משלוש שעות, והייתה לכך סיבה טובה:

בשלוש השעות הללו השתכנעתי – שוב – שהיצירה הגדולה ביותר שיצרה התרבות האנושית מאז ומעולם היא המזגן.

צריך להבין שהיינו בפריז בתחילתו של הקיץ, הטמפרטורה בחוץ שלושים מעלות וגשם יורד מעת לעת, מה שהביא את הלחות ל-60% ויותר, ובלובר יש את אחת ממערכות מיזוג האוויר הטובות בעיר.

ואין כמוני מכור למזגנים.

על כן אין להתפלא שגיליתי בלובר העדפה ברורה לציור הפלמי של המאות השש-עשרה והשבע-עשרה על פני הניאו-קלאסיציסטים והרומנטיקנים הצרפתיים, מאחר ואצל הללו האחרונים התקרה חצי-שקופה, ועל כן חלק מקרינת השמש חודר פנימה, מה שגורם לטמפרטורה אצלם באולם להיות גבוהה בארבע עד חמש מעלות מאשר אצל ההולנדים, שהתקרה באולם שלהם מבודדת ממש והמיזוג באולם שלהם עושה הרבה יותר טוב את העבודה.

וגם הכורסאות שם יותר נוחות.

אז באמנות אני בעד אייאקס.

*  *  *

מיזוג טוב יש גם בבובורג.

בובורג הוא שם חיבה למוזיאון לאמנות על שם פומפידו, נשיא צרפת המנוח. הבובורג נחשב הוא עצמו ליצירת אמנות, ואפילו גאונית, לאחר שיצא מכרז בינלאומי לתכנונו בין גדולי האדריכלים בעולם, ומתוך שש מאות ושמונים הצעות נבחרה הצעתם של זוג יוצרים, בריטי ואיטלקי.

נכנסנו בעת ביקורנו בפריז גם למוזיאון הלובר ונשארנו בו למעלה משלוש שעות, והייתה לכך סיבה טובה: בשלוש השעות הללו השתכנעתי – שוב – שהיצירה הגדולה ביותר שיצרה התרבות האנושית מאז ומעולם היא המזגן

הגאונות ביצירה הזו, כך אומרים, וכך גם רשום במדריך, היא שהמתכננים תכננו את המבנה כך שכל הצנרת הולכת על הקירות בחוץ – מים, ביוב, חשמל, מיזוג וכו'.

אני חייב לציין שהמוטיב הזה, של צנרת שהולכת על קירות המבנה מבחוץ, היה מאוד נפוץ בשנות החמישים בשכונת ילדותי "מפדה אזרחי" בדרום-מזרח רמת-גן, וכשהתבגרתי ועבדתי בשנות השבעים עם נוער עבריין שנקרא גם "נוער שוליים" בכפר הנוער קדמה, גיליתי שאותו מוטיב עדיין נפוץ מאוד בשכונה ד' בבאר-שבע, שידועה כשכונת מצוקה קשה, ממנה גם הגיעו חלק מהנערים לכפר.

מדהים הדבר בעיניי איך לא תפסתי כל השנים הללו עד כמה התכנון הזה גאוני, ואיך לא הבנתי ששכונת ילדותי "מפדה אזרחי" בדרום רמת גן הייתה יצירה אדריכלית שהקדימה את זמנה.

גם לא ברור לי עכשיו למה משקיעים בכל הבניינים החדשים כל כך הרבה מאמץ כדי שכל הצנרת תעבור בתוך הקירות, אבל זה משום שגם אם אני מבין משהו באמנות, אני מודה ומתוודה שבאדריכלות אין לי כל מושג.

*  *  *

מיזוג טוב, מסתבר, יש גם במוזיאון ד'אורסה – תחנת רכבת ישנה שהפכה למוזיאון.

במדריך התיירים כתוב שבמוזיאון ד'אוֹרסֵה יש המיזוג הטוב ביותר בעיר, על כן מיד החלטנו ללכת אליו.

אם כי יש להודות שגם בהיבט האמנותי מוזיאון ד'אורסה מעניין.

אבל ככל שיהיה הביקור במוזיאון מעניין, באורח כללי הוא מזכיר לי ישיבה בקונדיטוריה: העוגה הראשונה היא עונג ללקק ממנו את האצבעות. העוגה השנייה טובה לא פחות או כמעט. השלישית כבר מתחילה להעיק, וברביעית אתה רץ לשירותים להקיא.

ככל שיהיה הביקור במוזיאון מעניין, הוא מזכיר לי ישיבה בקונדיטוריה: העוגה הראשונה היא עונג ללקק ממנו את האצבעות. העוגה השנייה טובה לא פחות או כמעט. השלישית כבר מתחילה להעיק, וברביעית אתה רץ להקיא

במוזיאון התהליך דומה:

האולם הראשון מהמם. האולם השני מעניין. האולם השלישי מתחיל להעיק, ובאולם הרביעי אתה נזכר בהוא מהלובר שחתך את המונה ליזה בסכין, ואתה חושב: "הממ, יש בזה משהו".

כמו שאומרת חניה אשתי כשהיא יושבת מולי ברולדין: "הכל עניין של מינון, כן?"

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.