בנימין נתניהו הפיק את מלוא הלקחים מהתאונה שקרתה לו עם ממשלת השינוי, שם נקטע שלטונו הרצוף מזה עשורים. הוא היה נחוש בדעתו להבטיח שתקלות כאלה לא יישנו עוד, ומאז הקמת הממשלה הנוכחית הוא פועל בשיטתיות בעניין.

מה שמקל על מלאכת שרידותו הפוליטית זה שלישראל אין חוקה, מעשית, פירוש הדבר הוא שאף ברוב הקטן ביותר ניתן להעביר כל חוק. דה-פקטו מדובר במצב של שלטון מוחלט – דמוקרטיה על הנייר בלבד.

מה שמקל על מלאכת שרידותו הפוליטית זה שלישראל אין חוקה, מעשית, פירוש הדבר הוא שאף ברוב הקטן ביותר ניתן להעביר כל חוק. דה-פקטו מדובר במצב של שלטון מוחלט – דמוקרטיה על הנייר בלבד

נתניהו החליט לנצל חולשה זו עד תום. גם ממשלות בעבר היו יכולות לעשות זאת, אך נמנעו מכך מטעמי אחריות לאומית. אולם אצל נתניהו ואחרים במפלגתו ובקרב שותפיו לקואליציה לא קיים הבלם הפנימי הזה.

נתניהו פעל לסלק מהדרך כל מי שיכול היה להיות מכשול בפני כוונתו להגיע לשלטון מוחלט ולהישאר בו כל כמה שיחפוץ. היעד הראשון שסומן היה מערכת המשפט ובעיקר מוסד כמו בג"ץ. לאלו היה כוח חוץ-פרלמנטרי לבלום. גם מוסד היועץ המשפטי היה בלם פוטנציאלי דומה.

כבר מיומה הראשון של הממשלה החדשה נפתחה נגד מוסדות אלה מערכת עזה של התקפות במטרה ליצור פיחות במעמדם בעיני הציבור ולפגוע ביכולת התערבותם בהחלטות הממשלה. יד ימינו של נתניהו, יריב לוין, מונה לשר המשפטים כדי לנצח על המתקפה זו.

למרות מחאות עזות מרשימה ארוכה של גופים ואישים מרכזיים במדינה, "הרפורמה המשפטית" לא נעצרה לרגע. לאחר שנתיים וחצי שלה, הנזק למערכת המשפטית ניכר בכל. מעמד ויוקרת השופטים העליונים נפגעו קשות והיועמ"שית היא בשלב מתקדם של הדחה. כבר הגענו היום למצב בו שרים מודיעים פומבית שיתעלמו הן מהיועמ"שית והן מהחלטות בג"ץ.

גם ראשי גופי הביטחון היו איום פוטנציאלי. יש בידיהם כוח רב והם עלולים לא להיכנע לתכתיבים. השבעה באוקטובר 2023 זימן הזדמנות פז לנתניהו להחליפם ב"נאמנים" שלו. הרצי הלוי ורונן בר ספגו מתקפות מפוליטיקאים ואולצו להתפטר.

נתניהו החליט לנצל את חולשת הדמוקרטיה עד תום. גם ממשלות עבר היו יכולות לעשות זאת, אך נמנעו מכך מטעמי אחריות לאומית. אולם אצל נתניהו ושותפיו לקואליציה לא קיים הבלם הפנימי הזה

המועמד להיות ראש השב"כ, נעדר כל רקע בנושאי מודיעין, אך את הנתונים החשובים יותר יש לו: נאמנות לנתניהו.

גם המשטרה עברה תהליך "הכנעה". המפכ"ל נאלץ להתפטר והיה ברור לקצונה הבכירה שהשר לביטחון לאומי מתכוון להיות מעורב ישירות במינויים ובקידומים. מעמדם של אלה שלא מתיישרים עם הקו הפוליטי שלו נמצא תחת איום.

במפלגתו של נתניהו, נושאי תפקידים שלא גילו נאמנות גמורה לו, הודחו. כך היה עם יואב גלנט ויולי אדלשטיין. כל התפקידים הבכירים בממשלה ניתנו לקבוצת הנאמנים הפנימית שלו.

גם השותפים הקואליציוניים של נתניהו נראו "בטוחים". אלה מהימין האולטרה-לאומני, ששו להזדמנות שנפלה לידם להיות במרכז השלטון, וממנו לקדם את האג'נדות הקיצוניות שלהם (על אף ההתנגדות העזה להן מרבים פה). הם גם יודעים שנתניהו תלוי בהם באופן כזה שייאלץ לתת להם במידה רבה יד חופשית. ואילו תמיכת המפלגות החרדיות נקנתה ע"י פריווילגיות ומענקים כספיים, ובתמורה הם מאשרים כל צעד שלטוני, כי מה שלא נוגע למגזר שלהם לא ממש מעניין אותם.

כך עלתה ישראל על מסלול חדש.

ציבורים רחבים פה צפו בחרדה במתרחש. הבינו שהמדינה בדרכה להיות לא דמוקרטית; לא במתכונת התנהלות תקינה; וקיצונית לאומנית במדיניותה. ציבורים רבים הבינו גם שהם מאבדים דה-פקטו שליטה על דרכה.

המועמד לראשות שב"כ נעדר כל רקע מודיעיני, אך את הנתונים החשובים יותר יש לו: נאמנות לנתניהו. גם המשטרה עברה תהליך "הכנעה". ובמפלגתו של נתניהו, נושאי תפקידים שלא גילו נאמנות גמורה לו, הודחו

גם הסיכוי של ציבורים אחרים לחזור לשלטון מעורפל, כי נתניהו מתכנן להעביר חקיקה שתבטיח את הצלחתו בבחירות ואת המשך כהונתו. ה"תכנית המושלמת" של נתניהו לריכוז כל הכוח בידיו, להגיע להשתלטות מלאה על המדינה, נראתה סגורה בכל פינה שלה – בלתי ניתנת לפריצה.

ואז קרה משהו – תופעה שמוכרת מההיסטוריה במצבים בהם שליט מצליח להגיע לשליטה מלאה ולנטרל מנגנוני בקרה – נתניהו עשה טעות קשה. כזו שיש לה פוטנציאל לסבך לא רק את מדינתו, כלומר אותנו, אלא גם אותו.

החלטתו לכבוש את עזה, שנבעה מהצורך לשמור את הלאומנים הקיצוניים בממשלתו וגם כי שימור "מצב מלחמה" משרת את מטרותיו הפוליטיות הפנימיות, כולל הקפאה אפשרית של בחירות בשמה – פתחה תיבת-פנדורה.

בראש ובראשונה, המהלך המתוכנן בעזה, גם מה שקורה בה כבר עתה, זוכה לגינויים קשים בעולם הרחב. עם צעדי נגד חריפים, שרק יחמירו כאשר תתבצע פעולת הכיבוש בפועל.

אבל ההפתעה הרעה העיקרית מבחינתו הגיעה דווקא מבפנים. היא באה מהגוף היחיד הגדול בישראל – צה"ל – שיוקרתו הלאומית הגדולה משמרת לו מידה של עצמאות. הוא הביע התנגדות לתוכנית בעזה.

נתניהו היה ער לסיכון הכללי מצה"ל לשלטון מוחלט שלו, ולאחר שדחף את הלוי להתפטרות, מונה במקומו כרמטכ"ל איש שנחשב "נאמן". אייל זמיר שירת בעברו כמזכירו הצבאי של נתניהו וגם כמנכ"ל משרד הביטחון תחת שר הביטחון הנוכחי ישראל כ"ץ (מקבוצת נאמניו הקרובים של נתניהו). אבל הרמטכ"ל התגלה כמי שרואה את טובת המדינה מעל הנאמנות לנתניהו או כ"ץ.

ואז קרה משהו – תופעה שמוכרת מההיסטוריה במצבים בהם שליט מצליח להגיע לשליטה מלאה ולנטרל מנגנוני בקרה – נתניהו עשה טעות קשה. כזו שיש לה פוטנציאל לסבך לא רק את מדינתו, כלומר אותנו, אלא גם אותו

הרמטכ"ל, ביחד עם עוד אלופים בצה"ל, התנגד לתוכנית נתניהו. פיקוד הצבא היה גם מודאג משחיקת חיילים עקב הלוחמה שכבר עתה היא ממושכת. גם ראשי גופי ביטחון אחרים במדינה, השב"כ והמוסד, הביעו התנגדות.

כתוצאה, נתניהו מצא עצמו במרכזה של מערבולת. גם סתירות פנימיות וחולשות במבנה השלטוני (המושלם כביכול) שבנה נחשפו. גישה מיליטריסטית דורשת הרבה חיילים, ובמצב כזה היכולת להמשיך לאפשר לחרדים אי-גיוס – אשר עבורם הוא תנאי להשתתפות בממשלה – הפכה לבלתי קבילה. אי-השוויון בנטל, לנוכח ימי המילואים הרבים הנדרשים, זועק לעין.

כמו כן, לנוכח ההתנגדות העזה בעולם, מהלך מלחמתי כזה מצריך לפחות תמיכה מלוכדת בעם פה. אלא שאת זאת נתניהו לא מקבל. הן לגופו של עניין והן עקב הקרע העמוק בינו ובין המרכז-שמאל, כתוצאה ממהלכיו בחזית הפנימית. והמרכז-שמאל הוא זה שאוחז בקשרים החזקים ביותר עם גורמים בעולם. בייחוד אלה באירופה, שישראל עדיין תלויה בה מאוד.

תכנית לכיבוש עזה, כולל "פינוי" אנשים שם, מצריכה גושפנקה וליווי משפטיים כדי לעמוד בדרישות החוק הבינלאומי וקשה לראות את השופטים ואת היועמ"שית והפצ"רית מגבים זאת – וגם אותו.

לבסוף, הקלף העיקרי שעליו בונה נתניהו – ההסכמה בשתיקה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ למהלך – היא עניין שלא ניתן לסמוך עליו. טראמפ אוהב מצליחים, ואלה ההצלחות הצבאיות שהיו לישראל נגד חזבאללה ואיראן שאולי הביאו ליחס האוהד שלו עתה. אך אם המהלך בעזה יסתבך – מה שסביר מאוד שיקרה לנוכח התנאים בשטח, ולאור ההתנגדות העזה בעולם והמחלוקת הפנימית בישראל – טראמפ לא יהסס להתנער ממנו. אין לו שום בעיה עם התהפכויות כאלה.

נתניהו מצא עצמו במרכז מערבולת. גם סתירות פנימיות וחולשות במבנה השלטוני שבנה נחשפו. גישה מיליטריסטית דורשת הרבה חיילים, והיכולת להמשיך לאפשר לחרדים אי-גיוס הפכה בלתי קבילה

בתמונה כללית, נתניהו עלה עתה על שדה מוקשים. הוא נלחם בעת ובעונה אחת ביותר מדי גורמים, בפנים ובחוץ, וקשה לראות איך אפילו וירטואוז פוליטי כמוהו, שהוא גם אדם חסר עכבות, נחלץ מכל זה.

אם ברגע האחרון נתניהו יתפכח וירד מתוכנית "כיבוש עזה" – ייסוג מטעותו האנושה – אז בני גנץ, איש שרק טובת המדינה לנגד עיניו, יסכים ככל הנראה לזרוק לו שוב חבל הצלה (כפי שהוא מציע כעת) ולהעניק לו רשת ביטחון שמשחררת אותו מהתלות בקיצונים. אבל אפילו אז, נזק עצום כבר נגרם.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.