הבנתי שאני חייבת להתנתק, אבל איפה? רוב חו"ל מעיק – גרפיטי, הפגנות, האם עליי להסתיר את דיסקית החטופים, אולי לא כדאי לדבר עברית, והדיווחים הקשים בתקשורת אצלם (אנטישמים!) על הנעשה במקומותינו.

הסקתי שמוטב להישאר פה. מאחר שאני אוהבת ים ואין בירושלים, שמתי פעמיי לאשדוד. התחייבתי לעצמי לצמצם גלישה באינטרנט, כדי להתאוורר ולהשתחרר. לא עזר.

מחדרי נשקף נוף לים. אין, פשוט אין מראה יותר מרגיע מהכחול האינסופי הזה, על גווניו, שנמשך ונמשך ללא הפרעה, עד שהוא נושק לאופק. אבל רגע, מה הכתמים הכהים שפוגעים ברצף, שקוטעים את המים, שמפריעים לעין, זו שבאה עד הלום כדי להירגע? אלו אניות משא שממתינות מחוץ לנמל.

שמתי פעמיי לאשדוד. מחדרי נשקף נוף לים. אין, פשוט אין מראה מרגיע מהכחול האינסופי הזה, על גווניו, שנמשך ונמשך ללא הפרעה, עד שהוא נושק לאופק. אבל רגע, מה הכתמים הכהים שפוגעים ברצף, שמפריעים לעין

עמדתי בהבטחתי לעצמי, ואת בדיקת המשמעות דחיתי לשובי הביתה. ובכן, בממוצע עומדות מול נמל אשדוד 10-20 אניות למשך כחמישה ימים כל אחת, ולא רק שם. נתון (לא עדכני) שמצאתי, מדבר על נזק יומי של כ-40 מיליון ש"ח למשק מכלל העיכובים, הן לייבוא והן לייצוא, והוא כמובן מגולגל אלינו. בנתון אחר, פורום קהלת (כן, הם) העריך את העלות למשק בית ב-2,500 ש"ח בשנה.

איך זה קורה? שילוב של בעיות תפעוליות, רגולטוריות וכלכליות. מי אמור להתמודד עם הסוגיה הזו? מי אם לא שרת התחבורה, שבעת שהותי לחוף הים התיכון הצנוע ובעוד משבר הרכבת בעיצומו, המריאה הרחק, מעבר לאוקיינוס הגדול, לשהות של שבועיים בארצות הברית. מראה האניות היה הסחת הדעת הראשונה מ"מבצע חופשה".

המלון עצמו היה מלא משפחות ישראליות. אבל רגע, אוזניי קלטו אנגלית במבטאים אמריקאים לא מוכרים. מי הם הגברים החסונים שדוברים אותה, מקצתם מקועקעים מאוד, כולם שריריים מאוד? האם הם עובדי "הקרן ההומניטרית לעזה", אלו שמאיישים את תחנות חלוקת המזון בעזה, בדומה לעמיתיהם שפגשתי לפני כמה שבועות באשקלון?

אי אפשר להיכנס איתם למעלית בלי לחשוב על מקצת התבטאויות מנהגינו בעניין הגורל הראוי לכל האוכלוסייה שם, על סגירת המעברים, על פתיחתם המבוהלת עם פרוץ תמונות הרעב והלחץ הבינלאומי בעקבותיהן, על ההכחשות שידינו בקרן, על ההתגודדות סביב התחנות ועל הנפגעים היומיים שם, מירי כזה או אחר. לא, לא דיברתי איתם. חופשה, זוכרים?

טובה, אמרתי לעצמי, מספיק עם המחשבות האלו. נסעת עד אשדוד למען ים? שימי בגד ים וכפכפים, קחי מגבת וממשי את מטרת הנסיעה.

אך אבוי, הדגלים היו שחורים. ערב ובוקר, שלושה ימים, דגל שחור התנוסס מעל סוכת המציל. באדיבותם, המצילים איפשרו כניסה מוגבלת למים, תוך שהתריעו על הסכנה. מעולה שהם שם, אבל בכל זאת האחריות שמטיל הדגל השחור נופלת על כל אחד מהרוחצים. חריגה קלה מהכללים, התעלמות זעירה מהדגל השחור וממשמעויותיו, ומי יודע לאן תסחף אותנו המערבולת.

מי אמור להתמודד עם סוגיית האניות הזו? מי אם לא שרת התחבורה, שבעת שהותי לחוף הים התיכון הצנוע ובעוד משבר הרכבת בעיצומו, המריאה הרחק, מעבר לאוקיינוס הגדול, לשהות של שבועיים בארה"ב

תשאלו: ומה במשך היום, בשעות החום? נמנומים ונשנושים וסרט. ראיתי את "לשחרר את שולי-סאן", סרטם שובר השיאים של "שלישיית מה קשור". מה אגיד, לא היצירה המעודנת שאנשים מתוחכמים כמוני נוהגים להודות בפני משכילים כמוהם שצפו בה, שלא לומר נהנו וצחקו. אז הנה, אני מודה. ובעיקר, כפי שעולה משם היצירה, שולי היה בצרה גדולה והיה זקוק לעזרה – הוא נחטף, ומקורביו עשו מאמצי-על להציל אותו. נחושים ומסורים, הם לא ויתרו עד שהוא שוחרר.

זוכרים את החיבורים שנדרשנו לכתוב בראשית שנת הלימודים בבית ספר היסודי, על מה עשינו בחופש הגדול? נסעתי לאשדוד, נהניתי מהטבילה בים, והתייסרתי מהמחשבות שארבו לי בכל פינה.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.