כולנו יודעים לזהות רעב כשאנחנו רואים אותו. לאחר פרסום הסרטונים של רום ברסלבסקי ואביתר דוד, איש בישראל לא פקפק בכך שהם מורעבים במכוון. מתוך החוויות הטראומטיות של שאר החטופים ששבו, אנו מאמינים כי גם שאר החטופים החיים הנמצאים עדיין בשבי עוברים יחס דומה מצד שוביהם הטרוריסטים. התנהגות בלתי אנושית זו מחייבת גינוי על ידי כל ממשלה וכל אדם באשר הוא אדם.
אולם, בעוד שכולנו יודעים לזהות רעב כשאנחנו רואים אותו, בישראל קשה לנו להודות בכך שתושבים פלסטינים בלתי-מעורבים בעזה רעבים. ועדת הסקירה של רעב (FRC) של מערכת סיווג ביטחון המזון המשולב (IPC), הכוללת סוכנויות או"ם וארגונים בינלאומיים, קבעה כעת שרעב (שלב 5 במדד) מתרחש כיום בתוך עזה.
בעוד שכולנו יודעים לזהות רעב כשרואים אותו, בישראל קשה לנו להודות שפלסטינים בלתי-מעורבים בעזה רעבים. ועדת הסקירה של רעב הכוללת סוכנויות או"ם וארגונים בינל' קבעה שמתרחש רעב כיום בתוך עזה
כשאנחנו רואים תמונות מזעזעות של ילדים מורעבים או שומעים דיווחים על רעב, ישראלים רבים יאמרו שהתמונות מבוימות על ידי חמאס או תומכיו, וכי הדיווחים נכתבים על ידי גופים בינלאומיים מוטים. הטיעון הישראלי הנפוץ כנגד הדיווחים על רעב נרחב הוא שזה לא נכון, או שזו אשמת חמאס, ולעיתים הטיעון הוא שזה גם לא נכון וגם אשמת חמאס במקביל.
בוודאי שאינני טוען כי ממשלת ישראל מנסה במכוון להרעיב את האוכלוסייה האזרחית בעזה. אולם אני מאמין, ששילוב של מדיניות שגויה ותיעדופים מוטעים של ממשלת ישראל גרם סבל רב למאות אלפי פלסטינים בעזה, תוך שהיא מבצעת "גול עצמי" במאבק שלנו על לגיטימציה ותמיכה בינלאומית.
זה מובן כשממשלת ישראל ממקמת גבוה בסדר העדיפויות שלה את מניעת השתלטות חמאס על סיוע הומניטרי, אך בלתי נסלח שממשלת ישראל שמה את מניעת חמאס מלקחת סיוע הומניטרי לפני עצם אספקת הסיוע ההומניטרי לתושבי עזה.
במאמציה למנוע מחמאס להשתלט על משלוחי סיוע הומניטרי המועברים על ידי ארגונים לא-ממשלתיים בינלאומיים (INGOs) הפועלים בעזה, ממשלת ישראל עצרה תחילה כל סיוע מלהיכנס לרצועה, ב־2 במרץ, למשך חודשיים וחצי.
ב־19 במאי החלה ממשלת ישראל לאפשר הכנסת מזון לעזה אך ורק דרך הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), גוף ישראלי-אמריקאי. שיטה זו הוכחה מהר מאוד כבלתי מספקת, שכן פעלו רק ארבע נקודות חלוקה ברצועה – שלוש בדרום ואחת במרכז – ללא אף תחנה בצפון, שם שוהים כמיליון פלסטינים.
זה מובן כשממשלת ישראל ממקמת גבוה בסדר העדיפויות שלה מניעת השתלטות חמאס על הסיוע ההומניטרי, אך בלתי נסלח כשהיא ממקמת את מניעת השתלטות חמאס על הסיוע – לפני עצם אספקת הסיוע
מרכזי החלוקה של GHF הוקמו רחוק ממרכזי אוכלוסייה (מסיבות ביטחוניות), מה שחייב פלסטינים לצעוד 8–12 קילומטרים לכל כיוון כשהם נושאים 18 ק"ג של מזון יבש על גבם עבור משפחותיהם. המחסור במזון, החום הקיצוני, ההמתנות הארוכות, והלחימה המתמשכת יצרו כאוס שהוביל למותם של מאות פלסטינים. דיווחים פלסטיניים על כך שחיילי צה"ל ירו לתוך ההמון והרגו אנשים שחיכו לאוכל התפשטו ברחבי עזה והרתיעו רבים מלהגיע למרכזי החלוקה.
בינתיים, צה"ל החל לאפשר לארגונים בינלאומיים להכניס משאיות מזון לעזה. אך צה"ל יצר מכשולים ועיכובים חדשים בכך שפתח רק שני מעברי גבול והחמיר את הליכי הרישום ל־INGOs, מה שעצר רבים מהם מלהמשיך לפעול.
התוצאה: לפי אתר מתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים) נכנסו לעזה מאז ה־19 במאי כ־10,000 משאיות מזון, כלומר ממוצע של כ־110 משאיות ביום. לעומת זאת, "אשכול הלוגיסטיקה של פלסטין" בתוכנית המזון העולמית (WFP) טוען שרק 3,750 משאיות נכנסו באותה תקופה – הם אינם סופרים את משאיות ה־GHF.
אפילו אם נקבל את מספרי המתפ"ש, הרי שלפני המלחמה נכנסו לעזה בממוצע 500 משאיות סיוע ביום. ארגוני סיוע טוענים שנדרשות 500–600 משאיות ביום כדי לענות על צורכי האוכלוסייה. ממוצע של 110 משאיות ביום רחוק מלהספיק.
בשבועות האחרונים חל שיפור מסוים עם הכנסת יותר מזון מדי יום. מדד לכך הוא ירידת מחיר הקמח בעזה – מוצר בסיסי בכל העולם. בתקופת המצור ההומניטרי, מחיר הקמח בעזה זינק ל־20–30 דולר לקילו, ובחלקים מסוימים בעזה אף יותר, כפי שדווח ב־NYT, The Free Press והג'רוזלם פוסט. כיום המחיר ירד לכ־5 דולר לקילו, לעומת 1.5 דולר לקילו בישראל.
אמנם מעודד לראות שיפור, אך יש לזכור שהמצור נמשך למעלה מחודשיים, ובמהלכו המזון נעשה נדיר ביותר, כפי שניכר במחירי הקמח והמזון העיד. מרבית הפלסטינים המפונים בעזה לא עבדו כמעט שנתיים, ויכולת הקנייה שלהם בשוק השחור מוגבלת ביותר.
פלסטינים חויבו לצעוד 8–12 קילומטרים לכל כיוון כשהם נושאים 18 ק"ג מזון יבש על גבם למשפחותיהם. המחסור במזון, החום הקיצוני, ההמתנות הארוכות, והלחימה המתמשכת יצרו כאוס שהוביל למות מאות פלסטינים
במהלך תקופה זו של מחסור קיצוני, צוות פלסטיני של "Jumpstarting Hope in Gaza JHG" מיזם משותף ישראלי-פלסטיני בניהול דמור לפיתוח קהילתי ומכון הערבה, פנה אלינו בייאוש לאחר שחילקו את כל המזון מהמחסן ולא נותר להם מזון לעצמם. הם נאלצו לשרוד ימים ללא אוכל עד שהצלחנו להעביר להם כסף לקנות מזון. כיום JHG מספקת מים ממכליות למקלטים של המפונים, שאין להם מקור מים אחר.
נכון לעכשיו נכנס לעזה מזון בכמות שאינה מספקת – כ־1/5 מהכמות שנכנסה לפני המלחמה. חלוקת המזון על ידי הארגונים ההומניטריים כמעט אינה מתפקדת בשל רגולציות חדשות של צה"ל, הלחימה המתמשכת והרס מסיבי של תשתיות כגון כבישים, מחסנים ושווקים. לכן, גם אם יותר מזון נכנס כעת, הוא לא מספיק ואינו מחולק באופן שוויוני, כך שחלקים גדולים מהאוכלוסייה – ובעיקר ילדים, קשישים וחולים – אינם מצליחים לקבל מזון.
עבור אלפי אנשים הסובלים מתת-תזונה חמורה ורעב, תהליך ההזנה מחדש הוא מסוכן כשלעצמו ודורש טיפול רפואי מיוחד שכמעט ואינו קיים בעזה. לכן סביר שנמשיך לראות מקרי מוות מרעב גם כשיותר מזון ייכנס.
חבר שלי, קצין בצה"ל המוצב על הגבול ומשקיף על מעבר כרם שלום, סיפר לי שמעמדת התצפית שלו הוא רואה בבירור מה קורה למשאיות המזון. האזור שהוא משקיף עליו הוא "חופשי מחמאס", שכן צה"ל נמצא שם והיה יורה בכל מחבל שהיה מנסה להתקרב. מה שחבר שלי ראה הוא המוני פלסטינים נואשים נאבקים זה בזה כדי לחטוף אוכל מהמשאיות – מוכנים לעשות הכול כדי להשיג מזון. מסקנתו היא שהתנהגות כזו יכולה להיות מוסברת רק על ידי מחסור קיצוני ורעב.
עבור אלפי אנשים הסובלים מתת-תזונה חמורה ורעב, תהליך ההזנה מחדש הוא מסוכן כשלעצמו ודורש טיפול רפואי מיוחד שכמעט ואינו קיים בעזה. לכן סביר שנמשיך לראות מקרי מוות מרעב גם כשיותר מזון ייכנס
אני נחרד לחשוב מה יקרה בעזה – גם לחטופים הישראלים וגם לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית – אם ממשלת ישראל תמשיך בתכניתה לכבוש את כל עזה. הסבל שנגרם ממלחמה שנראית אינסופית זו הוא בלתי נתפס.
המלחמה הזו חייבת להסתיים עכשיו. החטופים הישראלים חייבים להשתחרר ממחנות הריכוז התת-קרקעיים של חמאס עכשיו. ממשלת ישראל חייבת להפסיק לשים בראש סדר עדיפויותיה את מניעת חמאס מלקבל מזון, על חשבון מתן אפשרות לאזרחים פלסטינים לקבל מזון.
צה"ל והארגונים ההומניטריים חייבים לשתף פעולה, לא לפעול אחד נגד השני, כדי להבטיח שסיוע הומניטרי רב בהרבה ייכנס לעזה ויגיע לאוכלוסייה האזרחית. החברה הישראלית חייבת להפסיק להפנות מבט מהסבל בעזה, אלא לדרוש שהסבל הזה יסתיים.
ד"ר דוד לרר מחזיק בדוקטורט מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ותואר שני משותף במדעי הניהול מאוניברסיטת בוסטון ואוניברסיטת בן-גוריון. ד"ר לרר שימש כמנכ"ל מכון הערבה ללימודי הסביבה משנת 2001 ועד אוגוסט 2021, וכעת מכהן כמנהל המרכז לדיפלומטיה סביבתית יישומית. ד"ר לרר הוא חבר קיבוץ קטורה מאז 1981.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו