"אם הרמטכ"ל לא יודע להביא ניצחון, שישים את המפתחות" אמר השבוע השר עמיחי אליהו. יום קודם הגדירה השרה המשקיפה בקבינט אורית סטרוק את הרמטכ"ל אייל זמיר כ"רך לבב" כשציטטה את הפסוק מספר דברים "וכל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו". איתמר בן גביר, שר קשוח ועתיר ניסיון צבאי כזכור, דורש מהרמטכ"ל לכבוש, לכתוש את עזה, לגרש "מרצון" את תושביה וכמובן להתיישב במקומם.

בנימין נתניהו ראש הממשלה ציטט בקבינט את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, "תגמרו עם זה כבר", והודיע שקיצר את לוחות הזמנים של הצבא כדי להכריע את חמאס "ולשחרר את כל חטופינו".

השרה סטרוק מכנה את הרמטכ"ל "רך לבב". השר בן גביר, שר קשוח ועתיר ניסיון צבאי כזכור, דורש מהרמטכ"ל לכבוש, לכתוש את עזה ולגרש "מרצון" את תושביה. נתניהו מצטט את טראמפ "תגמרו עם זה כבר"

בכלל, נתניהו מזכיר את "לשחרר את כל חטופינו החיים והחללים כאחד" בסוף כל אמירה שיוצאת לו מהפה, בסוף כל נאום או הצהרה או סרטון. זה הפך לביטוי כל כך סתמי בפיו של מי שאחראי לחטיפתם של החטופים, למחדל השבעה באוקטובר ולמלחמה ללא סוף שנמשכת מאז – עד שהשומעים כבר עוברים לסדר היום כמו בסוף התחזית בטלוויזיה.

אבל מה יש לנו כאן? ישיבות ממשלה מסתיימות ורק הימין הקיצוני וראש הממשלה מתבטאים לגבי ההחלטות שהתקבלו לפי דרישת הימין הקיצוני. זה הימין הקיצוני שמוביל את נתניהו להאג, את צה"ל למחוזות של רצח עם ואת מדינת ישראל לחרם בין לאומי וסנקציות כלכליות אקדמיות ואחרות.

נתניהו לכאורה שפוט ונסחט, אבל בפועל הוא מנהל את המלחמה לפי דרישתו ולפי הגב שהוא מקבל מהנשיא ההפכפך טראמפ.

מה בעצם דורשים השרים מהרמטכ"ל? פשוט ניצחון. "בוקר טוב אליהו" הטיח בהם זמיר, "אתם הקבינט של 7 באוקטובר. עכשיו אתם נזכרים לדבר על הכרעת חמאס?" והוסיף: "איפה הייתם ב-7 עד ה-10 לאוקטובר? אתם נזכרים אחרי שנתיים". 

תשובת הרמטכ"ל אייל זמיר לשרי הקבינט, ספטמבר 2025 (צילום: צילום מסך מערוץ 13)

ואכן זה הקבינט שהביא את הקטסטרופה החמורה ביותר על עם ישראל מאז השואה, ואלה האנשים שתוקפים כעת את הרמטכ"ל על שהוא "לא מביא ניצחון". "ניצחון מוחלט", דורש נתניהו ומבטיח כבר שנה וחצי (על סמך מה?), שהניצחון המוחלט הזה "כפסע" מאתנו. 

אלה אותם אנשים שבתפקידם כדרג מדיני מסרבים לעסוק בכלל במדיניות. לא ב"יום שאחרי" המלחמה, לא בשלטון חלופי לחמאס, לא בהסכמים עם סעודיה והמדינות הסוניות המתונות, לא בבעיה הפלסטינית, לא בבעיות החברתיות שמעורר חוק הפטור מגיוס, ולא בקריסת הכלכלה כתוצאה מהתמשכות הלחימה. הם רק דורשים "ניצחון". כמה פשוט.

חברי הקבינט שהביא את הקטסטרופה הם שתוקפים כעת את הרמטכ"ל על שהוא "לא מביא ניצחון", הם אותו דרג מדיני שמסרב לעסוק במדיניות. "ניצחון מוחלט", דורש נתניהו ומבטיח כבר שנה וחצי (על סמך מה?)

אלא שגם הם לא הגדירו לצבא מהו "ניצחון". כשהרמטכ"ל מסביר להם שכיבוש עזה ייקח שנה לפחות ואחריו הם מקימים למעשה ממשל צבאי כי לא יהיה מישהו אחר לטפל באוכלוסייה של שני מיליון פלסטינים, הם פשוט מטיחים בו "רך לבב", "שים את המפתחות", "אני מתגעגע להרצי הלוי".

וכשהרמטכ"ל דורש להגיע לעסקה עכשיו כדי להציל את החטופים, עסקה שמונחת כעת על השולחן, הם פשוט לא דנים בעסקה בהוראת ראש הממשלה. וראש הממשלה עצמו אומר "אין עסקה חלקית על השולחן", לך תכבוש את עזה.

לכאורה מצופה היה שהקבינט הזה, שנשמע עם סכין בין השיניים, יעלה על חגור, נשק וקסדה ויצטרף לכוחות הפורצים לעזה. היה מצופה שבניהם יתגייסו כעת למילואים לסייע ב"ניצחון". היה מצופה שיגייסו את עמיתיהם לקואליציה למשימה הכה חשובה של "ניצחון" בעזה. אבל הם דווקא מתנהגים הפוך. מנסים לקדם חוק פטור, הבנים שלהם מסתתרים בחו"ל, הם עצמם עוסקים בפוליטיקה ולא דנים כלל בגורלם של החטופים שהם עצמם הפקירו. אבל מהרמטכ"ל הם דורשים "ניצחון".

החבורה ה"קשוחה" הזו, שמצוידת בעיקר בלב של אבן, מנסה לרמות שוב את עם ישראל. אותו ראש ממשלה שהתעלם מכל האזהרות ששלחו לו בכירי מערכת הביטחון בשנת 2023 לפני הטבח של ה-7.10, הוא אותו ראש ממשלה שכעת מתעלם ומזלזל באזהרות של כל ראשי מערכות הביטחון, אשר אומרים לו מה המחיר של כיבוש עזה, הדורשים להגיע לעסקה ולהציל את החטופים, ולא להסתבך בחודשים ארוכים של לחימת גרילה בעזה. לחימה שאחריה שלטון צבאי יקר בדם ודמים לאורך שנים, גינוי בין לאומי למעשיה של ישראל, ועלות אסטרונומית לתקציב הביטחון והתרסקות מערך המילואים.

מכל זה מתעלם נתניהו. מזל שעדיין לא אמר "הם מגזימים".

ובכן מי כאן "רך הלבב"? אלה שנלחמים יומיום בחמאס, בג'יהאד, בחות'ים, באיראנים, בחזבאללה, או אלה שפוחדים לאבד את כיסאם בקואליציה ובממשלה, ומורך הלב הזה הוא כל מה שמניע אותם כעת כאשר הם מתנפלים על הרמטכ"ל.

כי מאחורי מורך הלב הזה מסתתר אובדן השלטון. אובדן התקציבים, הנסיעות לחו"ל, הכבוד, הרכב, התואר "שר", השחצנות היומיומית ברשתות החברתיות, אובדן הראיונות המכבדים (מדי) ברדיו, אובדן החופש לזרוע כאוס, לתקוף את היועמ"שית על מחדליהם ואת בג"ץ על כישלונותיהם.

מי כאן "רך הלבב"? אלה שנלחמים יומיום בחמאס, בג'יהאד, בחות'ים, באיראנים, בחזבאללה, או אלה שפוחדים לאבד את כיסאם בקואליציה ובממשלה, ומורך הלב הזה הוא מה שמניע אותם בהתנפלותם על הרמטכ"ל?

רכי הלבב הללו יודעים היטב שאם רק יקבלו את המלצת הרמטכ"ל להגיע לעסקה ולסיים את המלחמה, הם עצמם ייאלצו לשים את המפתחות. ולכן הם כל כך פוחדים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.