מודעות לאינסופיותו של הידע מאפשרת לנו להבין כמה מעט אנו יודעים. חיים שלמים, אפילו עשרות פרקי חיים, לא יספיקו כדי לקלוט ולו חלק קטן מהאינסוף הזה. מגבלות חושינו והמוח שלנו מכתיבים את יכולתנו לתפוס את המציאות, אף כי היום ידוע לנו גם שאיננו משתמשים אלא בחלקיק זעיר מיכולות אלה.

הדרך לידע פתוחה למי שיודע שהוא אינו יודע דבר: מי שמאמין שהוא יודע הכול הוא ללא כל ספק נבער. אך אף שמודעות לגבולות הידע עשויה להיות רבת תועלת, היא נעשית נשק מפוקפק כאשר משתמשים בה ככלי לשליטה באמצעות הנצחה מכוונת של הבערות. אדם שמונעים ממנו גישה לידע הוא כאסיר בכלא בלתי נראה.

חנה ארנדט קראה לנו להיות דרוכים: כשמונעים מבני אדם גישה לידע, אוסרים אותם בעולם כוזב שבו המחשבה עצמה נעשית בלתי אפשרית. קהילות מסוימות, ובמקרה שלנו הקהילות החרדיות בישראל, משמרות את המנגנון הזה באמצעות השמצת הידע החילוני, כפייה של אמת אחת ויחידה ומחיקת הזהות הפרטית לטובת יצירה של קבוצה אחידה ונשלטת.

ארנדט קראה לנו להיות דרוכים: כשמונעים מבני אדם גישה לידע, אוסרים אותם בעולם כוזב בו המחשבה עצמה נעשית בלתי אפשרית. קהילות מסוימות, במקרה זה הקהילות החרדיות בישראל, משמרות מנגנון הזה

אולם דחייה של הידע החילוני היא הפניית עורף לרמב"ם בכבודו ובעצמו, אשר ראה במדעים דרך לשיפור האדם ואת המובן האמיתי של התורה.

ב"מאמר תיאולוגי-מדיני", ברוך שפינוזה יוצא נגד השימוש בכוח דתי לשימור הבערות ולשליטה באוכלוסייה. אלא שבימים ההם ההתנגדות להשכלה משלה בכיפה והכמורה הייתה החוק.

הנהגת חינוך חובה כללי הייתה צעד ראשון בדרך לאמנציפציה ולדמוקרטיה. שכן ללא חינוך לכול אין שוויון זכויות וגם לא חירות, אלא ניצול של ההמונים בידי האליטות. כפי שכתבה חנה ארנדט במאמרה "המשבר בחינוך" (בתוך "בין עבר ועתיד"):

"החינוך הוא הנקודה שבה אנו מחליטים אם אנו אוהבים את עולמנו מספיק כדי ליטול אחריות עליו ולהצילו מחורבן" (תרגום: יניב פרקש וגדי גולדברג).

עיצובה מחדש של מערכת החינוך הישראלי נעשה צורך דחוף. עד כה נשמרה הנימה הסלחנית, כמו בנושא השירות הצבאי. מזכירים בחצי מילה לימודי ליבה באנגלית ובמתמטיקה, דרישת סף עלובה ובלתי קבילה, שכן יש להחילה על כל המקצועות. בדיוק כשם שסובלנותנו כלפי ההשתמטות מהצבא נעשתה היום גורלית, כך גם הסובלנות בנושאי חינוך מובילה אותנו למצב חירום שכפי הנראה אינו הפיך: סוף הדמוקרטיה.

האפליה ביחס לשירות הצבאי היא עוול, אבל האפליה ביחס לגישה לידע היא טעות חמורה שאפשר להמשיל להתאבדות קולקטיבית. גישה לידע היא זכות יסוד, ומתפקידה של המדינה לגונן על ילדי האומה, לשמור עליהם מפני פרקטיקות כיתתיות ולהעניק להם כלים להשתלב בחברה ולחיות חיים חופשיים וראויים.

האפליה ביחס לשירות הצבאי היא עוול, אך האפליה ביחס לגישה לידע היא טעות חמורה המשולה להתאבדות קולקטיבית. גישה לידע היא זכות יסוד. על המדינה לספק לילדים כלים להשתלבות והגנה מפרקטיקות כיתתיות

לימודי ליבה בכל המקצועות הם תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. הבעיה של מערכת החינוך הישראלית אינה מסתכמת בהדרת החרדים – ההפרדה בין בתי הספר הממלכתיים-דתיים והחילוניים מפלגת את החברה ומונעת התפתחות של אופק משותף לכלל הצעירים.

מדוע שלא נקים מערכת חינוכית אחת, פתוחה לכולם – לחילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים – לפחות בחינוך היסודי, שבה יונהגו התאמות כדי להתמודד עם רגישויות שונות (בחירה בין אפשרויות, קבוצות ייחודיות), שיעורי תנ"ך לחילונים, שיעורי אזרחות לדתיים? שכן מה שנלמד כאן אינו רק ידע – אלא מפתח להבנה הדדית ולחיים משותפים.

בתי ספר דומים כבר קיימים בישראל ופועלים מצוין. מדוע לא להעתיק, לחזק ולהתאים אותם כדי שיהפכו לכלל? באירופה, שלא כמו בארצות הברית שגם בה נהוגה הפרדה, הקהילות היהודיות בחרה באחדות. בצרפת שבה גדלתי, בבתי הספר היהודיים לומדים כל הילדים, דתיים, מסורתיים, חרדים או חילונים. כך קורה גם בבתי הכנסת, שבהם אין כל אפליה ביחס לרמת האדיקות, וכולם חולקים מרחב משותף למרות הבדלים בתפיסות החיים או ברמת הדתיות.

אני יכולה להעיד שאנו חיים יחד מתוך כבוד וקבלה הדדית. החוויה הזו חיברה בינינו כקהילה וכבני אדם. בישראל, לעומת זאת, אני רואה פערים שנוצרים ומתוחזקים בידי מערכת החינוך. אבל אני רואה גם שהנוער מבקש להתגבר עליהם. הם רוצים לנתץ את החומות האלה. מתפקידנו לעזור להם לבנות גשרים.

הבעיה של מערכת החינוך הישראלית אינה מסתכמת בהדרת החרדים – ההפרדה בין בתי הספר הממלכתיים-דתיים והחילוניים מפלגת את החברה ומונעת התפתחות של אופק משותף לכלל הצעירים

העולם הפוליטי בישראל של היום משקף את השסעים בחברה הישראלית. מפת המפלגות בכנסת היא העתק מדויק של הקיטוב החינוכי והבין-קהילתי. רפורמה במערכת החינוך תהפוך את החיים בצוותא לאפשריים, והפוליטיקה תלך בעקבותיה.

בדיוק כפי שאנו מתאימים, למשל, את מספר המיטות בבתי החולים לשינויים דמוגרפיים, עלינו לקחת בחשבון את המספר ההולך וגדל של ילדים ללא גישה לידע ולכן גם ללא אופק. החרדים מהווים בסך הכול 14 אחוזים מכלל האוכלוסייה, כלומר כ-1.4 מיליון אזרחים.

השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היום אינה אם ההפרדה בין זרמי החינוך הייתה נכונה כשמדינת ישראל הוקמה ב-1948 – עלינו לחשוב, כאן ועכשיו, אם מודל כזה מתאים למציאות חיינו הנוכחית, אל מול האתגרים של היום ובעיקר אלה של מחר: מה אנחנו רוצים להיות בעתיד?

מצב החירום שבעקבות האסון של 7 באוקטובר מחייב אותנו לעשות את מה שהיה צריך לקרות לפני זמן רב: לשים קץ לזכויות היתר ולהשתמטות, ולהפסיק לממן אוכלוסייה שאינה משתלבת בחברה, ושמונעת מילדיה ידע ותודעה אזרחית.

שינוי כזה יסייע לשלב את כולם בשירות בצה"ל ויגן על ישראל מפני תכנית התפשטות חשאית שעלולה להפוך את עריה בהדרגה למעוזים דתיים. כי אף שהיהדות מעולם לא הייתה מיסיונרית, הזרמים האורתודוקסיים מפעילים לחץ על יהודים אחרים בשם מודל של פרקטיקה יהודית המתיימר לעליונות. אולם החרדיות המחמירה אינה אלא זרם בין זרמים אחרים, והיא לעולם לא תוכל לטעון לבעלות על כלל מורשתו של העם היהודי.

מצב החירום בעקבות אסון ה-7/10 מחייב לעשות מה שהיה צריך לקרות לפני זמן רב: לשים קץ לזכויות היתר ולהשתמטות, ולהפסיק לממן אוכלוסייה שלא משתלבת בחברה ומונעת מילדיה ידע ותודעה אזרחית

אם ישראל תיכנע לשליטתם של מוסדות רבניים חרדיים, הדמוקרטיה תהיה בסכנה, האזרחים הלא-חרדים יעזבו, הצבא ייחלש, הכלכלה תתמוטט ותביא לבידוד מדיני. עתידה של ישראל תלוי ישירות ביכולתה להנהיג רפורמה מקיפה במערכת החינוך, כדי לשמר הן את לכידותה החברתית, הן את עוצמתה הצבאית והן את אופייה הדמוקרטי.

בסיכומו של דבר, כל חברה מגדירה את עצמה באופן שבו היא מעבירה ידע. סגירת שערי ההשכלה דנה את גורל העם לכליה, פתיחתם מציעה לכל אדם סיכוי לחשוב, לבחור ולתרום לגורל משותף. ארנדט הזכירה שחיים פוליטיים תלויים בפלורליזם: ביכולתם של אנשים לפעול יחד למרות ההבדלים ביניהם. אבל איך תיתכן חשיבה פלורליסטית אם ילדי ישראל גדלים בנפרד אלה מאלה, ללא שפה או אופק משותפים?

עתידה של ישראל תלוי לא רק בעוצמתה הצבאית או הכלכלית, אלא גם ביכולתה לבנות מערכת חינוך שמאחדת במקום לפלג, שמשחררת במקום לכלוא. כי דמוקרטיה אינה מצב קבוע: היא נולדת תמיד מחדש ברוחם של ילדיה. ורק אם ניתן להם את המפתחות לידע נוכל לשוב לשאלת היסוד: לא רק על מה אנחנו מבקשים להגן, אלא מה אנחנו רוצים להיות.

קרין דנה היא ילידת פריז. עלתה לישראל ב-2016. נטורופתית ותרפיסטית הוליסטית, אמא ל-4 ילדים, פעילה למען מספר נושאים בעמותות לזכויות בעלי חיים וטבעונות, זכויות נכים, חינוך, ובריאות. מייסדת שותפה של הפלטפורמה ‘’חשיבה’’ למען ציבור דוברי הצרפתית בישראל.