"אז רוץ לקראת סופך
בריא ורענן:
ידיים הרם, שלוש, ארבע
עיניים עצום, שלוש, ארבע
והופ, הופ, הופ, הופ – ודי!"
(מתוך "התעמלות בוקר"/ חנוך לוין)
ביוני 2006 שהיתי בארה"ב בשליחות מטעם ידיעות אחרונות. ערב אחד, חבר תקע לידי כמתנת יום הולדת חולצת טריקו מנדפת זיעה עם כיתוב של מרתון סן-דייגו ואמר "זהו, עכשיו אתה חייב להתחיל להתאמן. נפגשים בשבת בשבע ליד החוף".
שנה אחר כך כבר רצנו יחד במרתון סן-דייגו 26.2 מייל, שהם 42.195 קילומטרים, שהם "או מיי פאקינג גוד כמה שזה ארוך". ובכל זאת רצנו וסיימנו. ושנה אחר כך עשינו זאת שוב. ושנה אחר כך שוב.
שמונה מרתונים אחרי זה, אני מוצא את עצמי בגיל המקליש 48 עדיין רץ ביחד עם אחי הצעיר והפזיז אחת לשנה וחצי במרתון כלשהו מסביב לעולם.
הכללים ברורים וחדים כתער: מרתון רצים רק בחו"ל (כי אם צריך לקום בארבע ולמצוא חניה בתל אביב, כבר עדיפה טיסה לוינה); כל פעם מנסים לרדת מארבע שעות (לא קרה, אבל עוד יקרה. בטוח שיקרה. כאילו ברור!); מתאמנים רק בחוץ, באחו (חדר כושר זה ללוזרים. ואנשים עם כסף מיותר); לא עושים שום פעילות ספורטיבית אחרת, ולעזאזל שרירי פלג הגוף העליון (ניסיתי פילאטיס. תעשו אתם פילאטיס); אחרי המרתון אוכלים סטייק גדול ויקר בניכר; דואגים לא למרוח קרם שיזוף, כדי שכל שנה ניראה אחרי הריצה כמו גזר גמדי צלוי.
אה, וכמעט שכחתי: בלי גאדג'טים. לא שעוני-עצר, לא דוגמיות-דופק, לא מכנסונים-מחטבים. רצים עם בגדי ספורט פשוטים ונעליים מעולות. פותחים את הדלת ורצים לאן שהרוח נושאת אותך.
לאן אני רץ? אני רץ כדי לסיים. ואיפה אני מסיים? בדיוק איפה שהתחלתי. אז למה רצתי? נו, כבר אמרתי. רציתי לסיים. אז עד מתי תרוץ? עד שאסיים
בינתיים אני לא הרץ המהיר בישראל, לא הרץ המהיר בשכונה, לא הרץ המהיר במשפחה. ובכל זאת, מדובר בתחביב שהתמדתי בו הכי הרבה זמן, הגעתי להכי הרבה הישגים, ושיש בו הכי פחות תכלית.
לאן אני רץ? אני רץ כדי לסיים. ואיפה אני מסיים? בדיוק איפה שהתחלתי. אז למה רצתי? נו, כבר אמרתי. רציתי לסיים. אז עד מתי תרוץ? עד שאסיים.
זה נכון שספורט טוב לנפש וטוב לגוף. אבל ריצה אינה כזאת בהכרח, בוודאי לא כשמדובר במרחקים גדולים מאוד. חלק גדול מחבריי רצים. חלק גדול מהם פצועים. ברך דפוקה, דורבן מטריד בעקב, מיניסקוס זערורי, כאב בגב התחתון, מתח בצוואר.
ובכל זאת כולם רוצים לרוץ. ללכת זה לקשישים, לרוץ זה כמו לשתות מים איזוטוניים ממעיין הנעורים הנצחי.
כולם רוצים לרוץ
כשהתחלתי לרוץ מרתונים בארצות הברית ב-2007 לא הכרתי כמעט ישראלים שרצים. הרגשתי אקזוטי, מכונן, על גבול האוונגרד.
בביקוריי בארץ נהניתי לענות לשאלות של ילידי המקום, בהתנשאות קלילה ואגבית: כמה זה מרתון? "42.2 קילומטר". תמיד? "כן תמיד". כמה מתוך זה אתה רץ? "42.2 קילומטר". אתה רץ את הכל?? "ברור, זה הרעיון". זה קשה? "חבל"ז. בעשרה האחרונים אתה רוצה למות". אז למה לסבול? "כדי שיהיה לך מה לשאול".
הבלוגר דני בורישינסקי עידכן בכתבה באתר "שוונג" שב-2008 נרשמו בישראל 834 רצים למרתון היחיד שפעל באותה שנה, בטבריה. עשור אחר כך, ב- 2017 כבר השתתפו 4,792 רצים בשלושה מרתונים: ירושלים, טבריה ותל אביב. זהו גידול של כ-500%. בינתיים התווספו לחגיגה גם המרתון המדברי באילת, והמרתון בים המלח.
הריצה מתאימה מאד לישראלי הממוצע שרוצה לגמוע את החיים מהר, שתמיד נחרץ ואסרטיבי, ושלא יכול לשבת רגע בשקט במקום. אחרי ריצה מרגישים תחושת סיפוק בבחינת "עשיתי משהו היום"
2,868 רצי מרתון שלם השתתפו במירוץ תל אביב ב-2018. פי-שלושה השלימו חצי מרתון באותו מירוץ, ויחד עם רצי ה-10 ק"מ וה-5 ק"מ התקרב מספר המשתתפים באותו מירוץ ל-30 אלף.
סקר שפירסם מכון TNS לקראת אותו מירוץ גילה כי כ-40% מהציבור רצים באופן קבוע, לפחות פעם בשבוע. כחמישית מהנשאלים הצהירו כי הם רצים בין 5 ל-10 ק"מ, ורוב מכריע (81%) רצים עצמאית, ללא קבוצה, הכוון או לוח זמנים מתוזמר.
במירוץ שהתקיים בפברואר השנה, המספר הכולל של משתתפים במרתון תל אביב כבר התקרב ל-40 אלף רצים. בסקר שהתקיים לקראת המירוץ הזה, הצהירו 33 אחוז מהנשאלים על עיסוק קבוע ומתמיד בריצה, 70% מתוכם בחוץ ורק 12% במכון כושר או על מסילה בבית.
הנתונים האלה מתיישבים היטב עם התפיסה שריצה היא פעולה בריאה, שמוציאה את הפדלאות מהמשרד ומהבית (גם אם בחלק מהמסלולים נושמים בעיקר אוויר אגזוזים).
מדובר במספרים גדולים בכל קנה מידה, שהרי 33% הם שליש מאזרחי מדינת ישראל, והם הופכים את הריצה לספורט העממי הפופולרי ביותר בישראל, וגם אחד השוויוניים שבהם: 35% מהנשים הצהירו שהן רצות, אל מול 48% מהגברים, והעלייה במספר הרצות נמשכת כל הזמן. ב-2011 נרשמו 27% נשים למרתון, וב-2019 זינק שיעורן ל-41% מהמשתתפים. בארה"ב כבר יש יותר מרתוניסטיות מאשר מרתוניסטים.
בניגוד לאימוני שחייה, אתלטיקה, משחקי כדור או אמנויות לחימה, שבהם מתאמנים ומתחרים נשים וגברים בנפרד, מבחינות רבות הריצה היא פעולה א-מגדרית באופיה: אין יתרון גדול לשרירים, משקל וגובה נמוכים יכולים דווקא לסייע ולהגן מפני פציעות, ואין כל בסיס להפרדה מגדרית באימונים, במרוצים ובכללי המשחק.
ייתכן שזאת גם הסיבה שאת התוצאות הגבוהות ביותר באמריקה ובקנדה רושמות בשנים האחרונות דווקא נשים.
צריכה מהירה של קפאין ופחמימות
עשרות מירוצים רשמיים מתקיימים מדי שנה בישראל (בדצמבר החורפי ספרתי 12, במרץ כשהאביב מבצבץ המספר כבר עולה ל-16 – וזו בהחלט לא רשימה מלאה).
בכל אחד מהמירוצים מוציאים רבבות אנשים סכום של 90-200 שקל על ההשתתפות במירוץ, ועוד כמה מאות שקלים על ביגוד, נעליים, ג'לים מגעילים לצריכה מהירה של קפאין ופחמימות, משקאות איזוטוניים עם כמות מוגברת של מלחים וסוכרים ועוד.
הרישום, ההשתתפות, ההתמדה – כל אלה גובים תג-מחיר מהרץ הממוצע. אבל עדיין, הריצה זולה מאופניים או שחייה, והלו"ז שלה גמיש יותר מאימונים בחדר כושר או בילוי במועדוני ספורט. אפשר לצאת לרוץ מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה בלי לקבל אישור מאף אחד. וזה הופך את הריצה לספורט הכי נוח לאנשים שעובדים קשה.
ספורט לעיתונאי הממוצע
באמצע כתיבת הכתבה הזו יצאתי לריצה כדי לנסות ולהבין למה בעצם אני אוהב לרוץ. נזכרתי שהמושג "מרתון" מבוסס על שמה של העיר שממנה רץ, על פי האגדה, השליח פידיפידס לעבר אתונה ב-490 לפני הספירה, כדי להעביר את הבשורה אודות הנצחון היווני נגד הכובש הפרסי.
האגדה מספרת שהמרחק בין העיר מרתון לאתונה אותו רץ פידיפידס היה 34.5 ק"מ, כך שלא לגמרי ברור איך ובאיזו זכות הגדילו את הריצה ל-42.2 ק"מ. אבל באגדה שלנו, פידיפידס נפל ומת אחרי שהביא את הבשורה, רחמנא.
אז אם האגדה הזאת נכונה, הרי רץ המרתון הראשון היה בכלל עיתונאי להוט לספק סקופים, ובעל אופי של מתאבד שיעי שמוכן למסור את חייו על מזבח הדיווח העיתונאי. הנה עוד סיבה טובה בשבילי לרצות לרוץ.
במהלך הריצה הראש עובד על טורים גבוהים. הרץ חש חזק, עוצמתי, בעל יכולות, דינאמי, וינר, שולט בעצמו ובגורלו, צעיר מגילו, חזק מכפי שהוא באמת, ושאקל באופן כללי.
הרבה אנשים מצהירים כי הם רצים למען הבריאות, אבל סביר שלא מעט עושים זאת גם כדי לטעון את עצמם באנרגיות, להזרים הורמונים טובים לגוף, ולעורר מחשבות (שרובן נשכחות אחרי הריצה, כמובן).
הריצה מתאימה מאד לישראלי הממוצע שרוצה לגמוע את החיים מהר, שתמיד נחרץ ואסרטיבי, ושלא יכול לשבת רגע בשקט במקום. אחרי ריצה מרגישים תחושת סיפוק בבחינת "עשיתי משהו היום". נדמה לי שלא מרגישים את אותה תחושה אחרי פילאטיס, יוגה או שחייה.
במהלך הריצה הראש עובד על טורים גבוהים. הרץ חש חזק, עוצמתי, בעל יכולות, דינאמי, וינר, שולט בעצמו ובגורלו, צעיר מגילו, חזק מכפי שהוא באמת, ושאקל באופן כללי.
רוב התחושות הללו מתפוגגות שעות ספורות אחרי ריצה (ולעיתים מתחלפות בעייפות או בשרירים תפוסים), ואולי משום כך רצים נוטים להתמכר לתקופות שבהן הם חשים בצורך לרוץ מדי יום ביומו – כמו מכורים הדורשים את הפיקס שלהם.
אז ישראל מלאה במירוצים, קבוצות ריצה, מועדוני ריצה, חנויות לנעלי ריצה, מרתונים מצפון ועד דרום, ומלא חוכמולוגים (כמו כותב שורות אלה) שחושבים שהם גילו את אמריקה. אבל יש לי תחושה שעדיין לא הגענו אל השיא כאומה, ושיש בהחלט מצב שבסוף העשור הבא אנשים יתביישו להגיד שהם לא רצים. האם עדיין ארוץ מרתונים ב-2030? על זה לא הייתי שם כסף.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו