יו"ר סיעת הליכוד, ח"כ מיקי זוהר לבן כספית: "זה בושה שאתה כתב".
בן כספית בתגובה: "אני מתבייש שאתה קיים".

עימות ברדיו 103fm, ב-26 בנובמבר 2019

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"בושה! בושה! בושה!", קוראים המפגינים נגד ראש הממשלה בקצב אחיד את קריאת ההפגנות המובילה של השנים האחרונות. זו שליוותה את מצעד ההשפלה של המלכה סרסי ברחובות קינגס לנדינג, בפרק סיום העונה החמישית של "משחקי הכס".

"בושה! בושה! בושה!" היא קריאה משונה. היא מלווה תמיד באחותה התאומה "אני מתבייש להיות ישראלי" – שהיא מעט נפוחה מחשיבות עצמית וגם לא מדויקת. למפגינים עצמם הרי אין סיבה לחוש בושה. הם לא עשו דבר שצריך לבייש אותם. מה שהם בעצם תובעים כשהם צועקים "בושה! בושה! בושה!" זה שראש הממשלה, האיש שנגדו הם מפגינים, יתעורר אל המשמעות המלאה של התנהגותו ומעשיו ויתמלא בושה – רגש שאין כל ראייה לכך שהוא בכלל מסוגל לחוש.

בנימין נתניהו הוא מועמד בולט לתואר המנהיג הכי חסר בושה בתולדות הפוליטיקה הישראלית. הוא עשוי לטעון, במידה מסוימת של צדק, שגם קודמיו בלשכת ראש הממשלה – אהוד אולמרט, אריאל שרון ואהוד ברק – לא הציגו מודל להנהגה ש"בושה" היא שיקול משיקוליה.

מה שהם בעצם תובעים כשהם צועקים "בושה! בושה! בושה!" זה שראש הממשלה, האיש שנגדו הם מפגינים, יתעורר אל המשמעות המלאה של מעשיו ויתמלא בושה – רגש שאין כל ראייה לכך שהוא בכלל מסוגל לחוש

בדיוק בגלל זה, בשני העשורים האחרונים הולכת ומתחזקת תחושה שחוצה מחנות פוליטיים, שאנחנו חיים בעידן שבו "מתה הבושה". זו טענה שכל אחד מכיר מהוויכוחים המשפחתיים של שבת בצהריים או מהפוסטים המזועזעים של חברים בפייסבוק.

במקרה של נתניהו, חוסר הבושה מגיע לממדים תנ"כיים ממש. נניח לרגע לכל השאלות הבוערות ולכל התיקים המשפטיים ששנויים במחלוקת ונתמקד בסצינה מבישה אחת, שנתניהו נדרש להתמודד איתה לא מזמן.

הקלטה של בנו יאיר, נוסע בין מועדוני חשפנות בחברת בנו של טייקון הגז והנדל"ן קובי מימון, מתרברב ש"אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארד דולר", מתגאה ביכולתו "לסדר" לחבריו בחורה מסוימת ומחליף חוויות מפוקפקות על בילויים ליליים בתשלום עם חשפניות שונות.

אף אדם סביר לא היה רוצה שבנו יתנהג כך. כל אדם סביר היה חש בושה אם היה נחשף בפומבי להקלטה כזו. נתניהו אמר – במבוכה מסויימת – שאלה לא הערכים שעליהם יאיר התחנך בבית. אבל זה גם היה הרגע שבו נולד יאיר חסר המעצורים שאנחנו מכירים היום.

אם האירוע ההוא גרם להם בושה משפחתית, זה לא ניכר בהמשך. אולי כי בעולם של משפחת נתניהו אין באמת מקום לבושה, כי הנחת היסוד היא שכולם חומדים את מה שיש להם – כוח, מעמד, תהילה, כסף, קשרים, עוצמה – וכולם היו נוהגים כמוהם, אם זה רק היה מתאפשר להם.

הם משוכנעים שכל מי שיכול, ממילא נוהג בדיוק כמוהם בחדרי חדרים. אז למה שיתביישו? לשיטתם, המפגינים נגדם בכלל צריכים להתבייש בעצמם – על כך שהם לוזרים, שהם חלשים, שהם משעממים, שהם לא היו חזקים מספיק, נחושים מספיק, חרוצים מספיק או חכמים מספיק להשיג את מה שבני משפחת נתניהו השיגו.

כי מהי בושה? אבי תורת האבולוציה צ'ארלס דארווין תיאר אותה ב-1872 כמנגנון פיזי הכולל הסמקה, בלבול, השפלת מבט, הרכנת ראש ושמיטה של הכתפיים. דארווין ציין כי היה עד לגילויים של בושה בכל מקום שבו ביקר בעולם. מעניין איך היה מתרשם אם היה מבקר בישראל של 2019.

התחושות הלא נעימות של הבושה מתעוררות כשאדם יודע שהוא עשה מעשה לא ראוי, שנמצא מחוץ לנורמות המקובלות בחברה, ומבין שעכשיו כולם יודעים שהוא זה שהפליץ במעלית. לא יכניסו אותו לכלא על זה, אבל זה לא נעים. על פי חוקרת הקוגניציה פרופ' ג'ודית לואיס הרמן מהרווארד זה "מצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו ה'אני' מתפצל כדי לדמיין את ה'עצמי' דרך עיניו של האחר".

תחושות הבושה מתעוררות כשאדם יודע שהוא עשה מעשה לא ראוי, שנמצא מחוץ לנורמות המקובלות, ומבין שעכשיו כולם יודעים שהוא זה שהפליץ במעלית. לא יכניסו אותו לכלא על זה, אבל זה לא נעים

נתניהו פועל עם אינסטינקטים אחרים לגמרי. לא מעניין אותו איך הוא נראה בעיני האחר וגם לא בא לו לפצל את האני שלו. יש לו עניינים יותר דחופים על הראש. יכול להיות שגם זה קשור לקפיטליזם. האנתרופולוג וחוקר התרבות האמריקאי, פרופ' ריצ'ארד שוודר, מציע הסבר מרתק בהקשר הזה.

בראיון ל"כלכליסט" ב-2011, בעקבות גל המחאה החברתית של הקיץ ההוא, אמר שוודר: "התרבות שנובעת מקפיטליזם מתייחסת להפגנת בושה כאל חולשה נוראית. קפיטליזם פשוט לא עובד עם בושה. אלה כמעט מושגים סותרים. כל כלכלת השוק החופשי מבוססת על ייצור חסר בושה. אנחנו מייצרים דברים כמו סיגריות או נשק שמזיקים לצרכנים – אבל עושים את זה בשם השוק החופשי וגם כי יש מי שקונה. לקפיטליזם יש גם תוצרי לוואי תרבותיים, ואחד מהם הוא היעלמותה של הבושה מהעולם".

נתניהו הוא תוצר לוואי מובהק של העידן הקפיטליסטי הזה. בדרכו אל קריירה חסרת בושה, הוא גם שכח מה זה להיות יהודי. "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", מלמדת אותנו הגמרא במסכת ברכות.

נתניהו השיק את הקריירה הפוליטית שלו עם פרשת הקלטת הלוהטת, שבה הלבין את פני חברו למפלגה דוד לוי ברבים, והאשים אותו שהוא "בכיר מוקף פושעים", בלי שמץ של ראייה. התנהגות חסרת מעצורים כזו, לפעמים מופקרת ממש, אפיינה את כל שנות כהונתו. למי שבעצמו לא מתבייש בדבר, אין בעיה לבייש את סביבתו בכל פעם שזה משרת אותו. בלי בושה.

בשיחות המשפחתיות על מות הבושה, יהיה תמיד מי שיגיד "ביפן כבר מזמן היו עושים חראקירי על דבר כזה". האנתרופולוגית האמריקאית רות בנדיקט, שחקרה את תרבות יפן, אחראית להבחנה בין תרבות של בושה לתרבות של אשם.

בתרבויות של אשם, היא מסבירה, הציות לחוק מתקיים בעיקר בגלל הפחד מעונש. אלה חברות שמפתחות מנגנונים מורכבים של חוקים, כללים, תקנות, חקירה, העמדה לדין וכן הלאה כדי לקבוע מי אשם ומי לא. בתרבויות של בושה – צריך הרבה פחות חוקים ותקנות, כי הציות לנורמות לא נעשה רק בגלל הפחד מעונש, אלא קודם כל בגלל הפחד מגינוי חברתי. הפחד לבייש את עצמך בעיני הסביבה.

ישראל הייתה המון שנים חברה שבה לאשם ולבושה היה מעמד דומה. המערכת המשפטית על זרועותיה השונות הייתה אחראית לטפל ב"אשם". התקשורת הייתה ממונה על "הבושה". התחקירים, החשיפות, התמלילים, המאמרים הנוזפים, כל אלה מנסים בעצם לשמר את הרעיון העתיק, שעל נבחרי ציבור ובעלי תפקידים בכירים חלים לא רק חוקים, אלא גם כללי התנהגות נאותה, שמי שמתעלם מהם ראוי לגינוי חברתי.

פעם זה עבד כך. כששר השיכון אברהם עופר התאבד ב-1977, אחרי שנחשד במעשי שחיתות בחברת שיכון עובדים, הוא כתב במכתב ההתאבדות שלו, "זה שבועות וחודשים שמענים אותי, שופכים את דמי, מעלילים עלי עלילות ומתעללים בי… אין לי כוח לשאת זאת יותר". עוד לפני שהמשפט שלו החל, הבושה שכולם רואים בו אדם מושחת הרגה אותו.

זה לא מקרי שנתניהו תוקף בחמת זעם בדיוק את שני המנגנונים החברתיים שאחראים על האשמה ועל הבושה, ועושה כל מה שהוא יכול להחליש אותם.

אם לא תהיה מערכת משפט חופשית וחזקה שיכולה לקבוע מי אשם ומה העונש ואם לא תתקיים לצידה תקשורת חופשית וחזקה שתקבע מי צריך להתבייש ולמה – אפשר יהיה למקסם רווחים, בקזינו הקפיטליסטי הגדול של הפוליטיקה הגלובלית חסרת המעצורים. ושכולם יקפצו.

אוצר צלילים: הפלייליסט השבועי