"תכלה שנה וברכותיה" – זאת הכותרת של תערוכת כרטיסי ברכה ("שנות טובות" בפי העם) שנפתחה במוזיאון ישראל בירושלים. בתערוכה מוצג מבחר איגרות ברכה מהמאה העשרים, מהימים שקדמו להשתלטות הדיגיטליות על חיינו, לפני פייסבוק והטלפון הסלולרי. מבחר איגרות הברכה מישראל, מארה"ב ומאירופה משקף התייחסות לאירועים היסטוריים בתולדות העם היהודי.

בערוץ כאן 11 דווח בשבוע שעבר כי ברכת השלום היא הנפוצה ביותר בעתות מלחמה. השאלה המתבקשת – במה אברך – מעוררת עכשיו הרהורים עגומים ואף מבוכה כלשהי. כי איך אפשר לברך ולהתברך כאשר השנה שבפתחנו תעמוד בסימן "כיבוש עזה", אירוע שהוגדר על-ידי הרמטכ"ל כ"מלכודת מוות"? כאשר אנשי ביטחון בכירים מתריעים על "נפילה לתהום"?

השאלה המתבקשת – במה אברך – מעוררת עכשיו הרהורים עגומים. איך אפשר לברך ולהתברך כאשר השנה שבפתחנו תעמוד בסימן "כיבוש עזה", אירוע שהוגדר על-ידי הרמטכ"ל כ"מלכודת מוות"?

שמא עלינו להיערך ל"מלחמה שאף פעם לא די לה" כביטויו של יהודה עמיחי עם השלכותיה הצפויות: הפיכת החברה הישראלית לספרטנית, לחברה החיה על חרבה. עוד ועוד נופלים, פצועים ונפגעי נפש. חרדה גוברת לחטופים. מחיר כלכלי כבד. החמרת הבידוד הבינלאומי. וכן גם התערערות משפחות עקב ימי מילואים אינסופיים, עלייה בהיקפי השתיינות וצריכת הסמים.

המשאלה הידועה "תכלה שנה וקללותיה" לקוחה מהפיוט "אחות קטנה", הפותח את תפילת ערבית לראש השנה. היא נראית עכשיו כמעט הזויה. אנשים מפנטזים על פתיחת דף חדש. "שייגמר כבר, שייגמר", אומרים. וכך ניסח את איחוליו הצנועים לקראת השנה הנכנסת העיתונאי רענן שקד: "זו כל בקשתי, תני לנו להתקדם אתך". בשנה שבפתחנו, כדבריו, "נצטרך להכניס להילוך, או להמשיך להידרדר ברוורס".

אפשר לנסות להיאחז בגילויים יפים של התגייסות, התנדבות, עשייה, חמלה וסולידריות בחברה האזרחית. ואפשר גם למצוא נחמות קטנות ביפי הטבע, הפריחות, חילופי העונות, הנה החצבים כבר מבשרים את הסתיו.

אבל חירות נמרודי, אימא של תמיר החטוף, נשאלה בראיון טלוויזיוני אילו תחושות מעוררים בה חגי תשרי הקרבים. "אנחנו", היא אמרה, "תקועים בשבעה באוקטובר. מבחינתנו זה לא נתפס שהטבע עושה את שלו והחצבים שוב פורחים".

חירות נמרודי, אימא של תמיר החטוף, נשאלה בראיון אילו תחושות מעוררים בה חגי תשרי הקרבים. "אנחנו", היא אמרה, "תקועים בשבעה באוקטובר. מבחינתנו זה לא נתפס שהטבע עושה את שלו והחצבים שוב פורחים"

אנשים מנסים להיאחז בבועות של רגעי הווה קטנים, לא לחשוב כל הזמן על מצב האומה ועל התרחשויות האימים. "לתת לראש לנוח מכל הפיצוצים", שר אריק אינשטיין. "כי פשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", כתבה לאה גולדברג בשירה "האמנם" שפורסם ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. השיר מתאר תקווה לעתיד של חסד וסליחה והיקסמות מהטבע. הוא מוכר בעיקר בשם "את תלכי בשדה".

בשנתיים האחרונות גברה תחושת השבריריות של החיים. היציבות התערערה, מסגרות התפוררו והעתיד נראה מעורפל. ד"ר שירי דניאלס היא המנהלת המקצועית של עמותת ער"ן, המציעה עזרה ראשונה נפשית באמצעות הטלפון והאינטרנט. במוסף "ספרים" של "הארץ" המליצה ד"ר דניאלס על ספרים שבכוחם להציע מזור לנפש. ביניהם הספר "כוחו של הרגע הזה" מאת אקרט טול. המחבר מציע להיגמל מהנטייה השכיחה להתרפק על מה שהיה או לחפש איזשהו אושר בעתיד. להתנגד למה שכבר קיים ולעסוק דווקא במה שלא קיים. לדעתו דווקא היכולת להיות במקום המכאיב מאפשרת להשתחרר מהכאב.

שירי דניאלס הזכירה בין השאר בשיחה עם עפרה רודנר את ספרו של רוברט פולגום "כל מה שאני צריך לדעת כבר למדתי בגן". פולגום כותב שלפעמים מצילים אותנו הדברים הכי פשוטים שלמדנו בילדותנו: לישון ולאכול כראוי, להפעיל את הגוף, לא להאמין למחשבות השליליות. כלומר: להיאחז בחשיבה חיובית. ולשים לב לנוהגים נגישים ומרגיעים כגון נשימות עמוקות.

מנסים להיאחז בבועות רגעי הווה קטנים, לא לחשוב כל הזמן על מצב האומה והתרחשויות האימים. "לתת לראש לנוח מכל הפיצוצים", שר אריק איינשטיין. "כי פשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", כתבה לאה גולדברג

אני כדרכי מחפשת שברי אור בשירים. "במה להמתיק ימים אם לא בשירים" כתב נתן זך. וכך נאמר בשירו "כולנו זקוקים לחסד" שהלחין אילן וירצברג ושרה נורית גלרון:

"שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לראות.

…כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל,
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום".

אני נאחזת גם בציפייה לעינוגי הגשם הראשון ולאוויר הצלול, הניחוחי, שבעקבות היורה. אבל אז ודאי לא אוכל לא לחשוב על הנמקים במנהרות טחובות.

ולמרות כל רסיסי האור, הגילויים האנושיים ויפי הטבע – קשה להשתחרר מדבריה של חירות נמרודי על חוסר היכולת לתפוס את המשכיותם של החיים והטבע. 

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.