לפעמים תת-המודע שלנו עוקף את כל מנגנוני ההגנה ומסתנן החוצה בדרכים יצירתיות, בלי שבכלל נבין שזה מה שקורה. במאי קולנוע טובים משתמשים במנגנון המתוחכם הזה של הנפש האנושית, כדי להטעין את הסיפורים שהם מספרים בשכבות נוספות של משמעות. זו שנחשפת בלי מילים.

הסצנה שבה ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה עמדו בלילה שבין רביעי לחמישי למרגלות מטוס "כנף ציון" שהטיס אותם לארצות הברית הייתה סצנה קולנועית מושלמת כזו.

כשמימינם ומשמאלם מתנופפים זרים גדושים של דגלי ישראל – כי דגל אחד או שניים כנראה לא מספיקים בימי חירום כאלה, על מנת לבטא את האחדות ועוז הרוח של העם היושב בציון ומנהיגו הממריא ב"כנף ציון" – ראש הממשלה נשא את אחד מאותם נאומי יציאה לדרך המוכרים שלו, באותה עברית סאונדבייטית סלעית ונוקשה, שהפכה מזמן לסימן ההיכר המובהק של העידן הזה.

הסצנה שבה ראש הממשלה ורעייתו עמדו בלילה שבין רביעי לחמישי למרגלות מטוס "כנף ציון" שהטיס אותם לארצות הברית הייתה סצנה קולנועית מושלמת

"אני יוצא עם רעייתי לעצרת האו"ם ולוושינגטון", הכריז ראש הממשלה, כשרעייתו בעלת המראה הנערי הרענן ניצבת לידו ונושאת אליו עיניים מצועפות, "בעצרת אני אומר את האמת שלנו – אזרחי ישראל. האמת של חיילי צה"ל. של המדינה שלנו. אני אוקיע את אותם מנהיגים, שבמקום להוקיע את הרוצחים, האנסים, שורפי הילדים, רוצים לתת להם מדינה בלב ארץ ישראל. זה לא יקרה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא דברים לצד רעייתו שרה לפני המראתם לארצות הברית, 25 בספטמבר 2025 (וידאו: לע"מ)

את משפטי ההוקעה הללו כולנו יכולים לדקלם, גם אם נתעורר בבעתה בשש וחצי בבוקר שבת וניזכר בכל מה שעבר עלינו בשנתיים האחרונות.

אבל הבגדים שלבשו השניים הסגירו סיפור נוסף, שונה בתכלית. ראש הממשלה בחליפה כהה, חולצה לבנה ועניבה אדומה, ורעייתו לצידו בחליפה ירוקה – דיגמנו יחד דגל פלסטין מושלם.

הבגדים שלבשו השניים הסגירו סיפור נוסף, שונה בתכלית. ראש הממשלה בחליפה כהה, חולצה לבנה ועניבה אדומה, ורעייתו בחליפה ירוקה – דיגמנו יחד דגל פלסטין מושלם

האם הם לא שמו לב שזה בדיוק מה שהם עושים, כשהם בחנו את דמותם במראה לפני שיצאו מהבית לעצרת הכללית של האו"ם שהוקדשה השנה למבול הצהרות הכרה במדינה פלסטינית?

האם כבר לא נותרו ליד השניים יועצים נאמנים שיעירו, שאולי בימים כאלה עדיף לא לעלות למטוס "כנף ציון" דווקא בצבעי דגל פלסטין?

ושמא זו לא יותר מאנקדוטה פסיכולוגיסטית מטופשת, קטנונית ולחלוטין לא חשובה בימים אפלים, כשעשרות חטופים ישראלים עדיין נמקים במנהרות חמאס, הערים ומחנות הפליטים ברצועת עזה נכתשים בשיטתיות מבחילה, חיילי צה"ל מסכנים את חייהם ועשרות אלפי פלסטינים נהרגים?

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה על כבש מטוס "כנף ציון" בדרכם לארצות הברית, 25 בספטמבר 2025 (צילום: אבי אוחיון/ לע"מ)

כל התשובות נכונות, כנראה. כך או כך, זה בכל זאת משל מוצלח, שמועבר בפריים חדשותי אחד: הדגמה של ההדחקה, הזלזול המוחלט בפרטים, והסירוב להתבונן נכוחה במה שניצב מול העיניים כבר שנים. כולל התעלמות ממה שמובן מאליו לכל אוהד כדורגל.

זה בכל זאת משל מוצלח, שמועבר בפריים חדשותי אחד: הדגמה של ההדחקה, הזלזול המוחלט בפרטים, והסירוב להתבונן נכוחה במה שניצב מול העיניים כבר שנים. כולל התעלמות ממה שמובן מאליו לכל אוהד כדורגל

אוהדי הפועל תל אביב בחיים לא ילבשו צהוב. אוהדי מכבי תל אביב בחיים לא ילבשו אדום. אלה וגם אלה בוודאי לא יעשו את זה כשהם יוצאים לדרבי באצטדיון. והנה ראש ממשלת ישראל ורעייתו, שטסים לייצג את ישראל בעצרת האו"ם, כשמטרתם המוצהרת היא למנוע הקמת מדינה פלסטינית – עושים את זה עטופים בצבעי דגל פלסטין.

Isn't it Ironic?

נישאר עוד כמה רגעים עם פרויד. המאסטר האוסטרי לימד אותנו, שכשהנפש מסרבת להכיר בחלקים של הזיכרון שאינם עולים בקנה אחד עם האופן שבו היחיד או הקבוצה מעדיפים לתפוס את עצמם ואת זהותם (או בלשונו של ראש הממשלה "האמת שלנו – אזרחי ישראל. של חיילי צה"ל. של המדינה שלנו"), אנחנו נידונים לחיות שוב ושוב את אותה היסטוריה טראומטית.

אנחנו משחזרים ומשחזרים וחוזרים ומשחזרים. מדממים ומשחזרים. הורגים, נהרגים ומשחזרים. את כ"ט בנובמבר. את מדינות העולם שמצביעות. צרפת – כן. בלגיה – כן. אנגליה – כן. קנדה – כן. אוסטרליה – כן.

יהודים חוגגים ברחובות תל אביב ב-30 בנובמבר 1947 אחרי שהתקבלה החלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (צילום: AP Photo/Jim Pringle)

איך זה שישראלים שמתרגשים בכל פעם שמוזכרת ההצבעה ההיסטורית ההיא באו"ם בכ"ט בנובמבר, לא מבינים שהפלסטינים מקבלים עכשיו מהעולם את אותה ברכת דרך בינלאומית? שכך בדיוק נבנה אתוס לאומי?

איך זה שישראלים שמתרגשים בכל פעם שמוזכרת ההצבעה ההיסטורית ההיא באו"ם בכ"ט בנובמבר, לא מבינים שהפלסטינים מקבלים עכשיו מהעולם את אותה ברכת דרך בינלאומית? שכך בדיוק נבנה אתוס לאומי

ועכשיו אנחנו אלה שמסרבים – אלה שמתעקשים על מלחמה עד הסוף – בדיוק כמו שהאשמנו שנים את הפלסטינים, ולעגנו להם שהם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. כמה הזדמנויות כבר החמצנו אנחנו? כמה הזדמנויות אנחנו עומדים להחמיץ?

והנה אנחנו משחזרים גם את הנכבה. את ההרס. את "חזית הסירוב". את האלימות. את הסבל. את הצער. ושוב רצים למקלטים. ומפציצים מהאוויר. ותולים את יהבנו בסיכולים ממוקדים שהופכים קטלניים מסיבוב לסיבוב. משחזרים את מעגלי הגירוש וההגליה. את צעדות הרעב והמוות.

את ההבטחה שפתרון קסם או ניצחון מוחלט כלשהו נמצאים ממש מעבר לפינה, ואז את התדהמה לנוכח העובדה שהם שוב הולכים ומתרחקים מאיתנו, משאירים אותנו עם המאבק הסיזיפי חסר הפשר, לתלוש דגלי פלסטין מעל עמודי חשמל. תמונה שמוכרת היטב לכל מי שמספיק מבוגר לזכור את האינתיפאדה הראשונה, שנראית כעת כמו קדימון תמים לימים הנוראים שאנו בעיצומם.

פלסטינים חוגגים ברחובות עזה בעקבות ההכרזה על הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, 13 בספטמבר 1993 (צילום: AP Photo/Santiago Lyon)

צילה של המדינה הפלסטינית הרי מלווה אותנו מיומנו הראשון כמדינה ריבונית (למעשה עוד הרבה קודם, אבל נניח לזה במסגרת המצומצמת הזו).

בספטמבר 1948, ארבעה חודשים אחרי שמועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית בראשות דוד בן-גוריון הכריזו בתל-אביב על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל – הקימה הליגה הערבית בעזה את "ממשלת כל פלסטין" בראשות חאג' אמין אל-חוסייני.

בספטמבר 1948, ארבעה חודשים אחרי שמועצת העם הכריזה בתל-אביב על הקמת מדינת ישראל, הוקמה בעזה "ממשלת כל פלסטין" בראשות חאג' אמין אל-חוסייני

כעבור חודש הכריזה ממשלת כל פלסטין על הקמת מדינת פלסטין שבירתה ירושלים, אבל הנכבה הראשונה הגלתה למצרים את הממשלה נטולת הסמכויות שייסדה לעם שישראל מעולם לא הכירה בו מדינה שמעולם לא קמה.

עבדאללה מלך ירדן סיפח לממלכה ההאשמית את הגדה המערבית, והממשלה הפלסטינית הגולה נשארה בקהיר עד שהיא נמאסה על גמאל עבד אל-נאצר שהעיף אותה לכל הרוחות.

כעבור עוד כמה מלחמות, חטיפות מטוסים, פיגועי טרור, מבצעים, כתרים נושמים בגדה, מצור על ביירות ושלל המצאות של אכזריות יצירתית משני הצדדים, הכריז ראש אש"ף יאסר ערפאת באלג'יר ב-1988 על הקמת מדינת פלסטין.

יאסר ערפאת באו"ם ב-1988 (צילום: AP Photo/Rudi Blaha)

מה שהתקבל תחילה בנחירת בוז ובהתעלמות בישראל, הוביל בסוף להסכמי אוסלו, שבמסגרתם הכירה ישראל ברשות הפלסטינית, שהייתה אמורה – לפחות למראית עין – להיות השלב הראשון בדרכו של האזור לפיוס היסטורי.

ספוילר: זה לא קרה.

מה שהתקבל תחילה בנחירת בוז בישראל, הוביל בסוף להסכמי אוסלו, שבמסגרתם הכירה ישראל ברשות הפלסטינית, שהייתה אמורה להיות השלב הראשון בדרכו של האזור לפיוס היסטורי. ספוילר: זה לא קרה

על הסיבות אתם מוזמנים להתווכח עד צאת נשמתכם ברשת החברתית הקרובה למקום מגוריכם. להצטרף לישראלים הרבים שמשוכנעים היום שהסכמי אוסלו חשפו את פרצופם האמיתי של הפלסטינים, שלא מעוניינים במדינה לצד ישראל אלא במדינה במקום ישראל.

או להתייצב לצד מיעוט מבוזה של ישראלים, שעדיין טוענים שהסכמי אוסלו היו אמנם הצעד ראשון ומחויב המציאות בדרך לפיוס שלא הגיע בין העמים, אבל גם שישראל מעולם לא התכוונה באמת ליישם אותם במלואם – ולראיה, מפעל ההתנחלויות מעולם לא נעצר, אלא רק הלך והתרחב, גם תחת "ממשלות השמאל".

וכך הסכמי אוסלו רק סייעו לישראל להמשיך ולתחזק בעולם את מראית העין ההכרחית, כאילו אנחנו מדינה השואפת תמיד לשלום, אבל למרבה הצער והאימה תקועה בין ערבים-מוסלמים פונדמנטליסטים צמאי דם ומוות. תדמית שתורגמה לעשורים של צמיחה כלכלית בישראל, שהמשיכה להפריד ואז למשול בפלסטינים ביד רמה.

טקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

זה לא שחסרו פה פונדמנטליסטים צמאי דם ומוות. בשבעה באוקטובר פגשנו אותם וגילינו מה הם מסוגלים לעולל, אם רק מורידים מהם את העיניים אפילו לרגע. זוועות היום ההוא אישרו את החרדות העמוקות ביותר שלנו.

זה לא שחסרו פה פונדמנטליסטים צמאי דם ומוות. בשבעה באוקטובר פגשנו אותם וגילינו מה הם מסוגלים לעולל, אם רק מורידים מהם את העיניים אפילו לרגע. זוועות היום ההוא אישרו את החרדות העמוקות ביותר שלנו

והן משמשות היום לא רק כדי להצדיק ולהזין את הזוועות שאנחנו עצמנו מחוללים כעת בעזה (ושרוב הישראלים לא ממש מתעניינים או מוטרדים מהן), אלא גם כדי לשכתב את כל ההיסטוריה לאחור. הנה, זה מה שתמיד אמרנו לכם שיקרה – ומשזה קרה, העולם חייב להכיר מייד בצדקתנו המוחלטת.

ספוילר: גם זה לא קרה. למה? כי העולם אנטישמי, בדיוק כמו שתיארנו לעצמנו תמיד, גם כשהעולם התנדב לעבוד בקיבוצים, הריע לנו במבצע אנטבה, העניק לנו פרסי נובל ודוז פואה ועשה איתנו עסקים שביססו את תעשיית ההייטק והנשק הישראלית.

גם על הסיבות האלה אתם מוזמנים להתווכח עד צאת נשמתכם ברשת החברתית הקרובה למקום מגוריכם. להצטרף לישראלים הרבים, שמשוכנעים שמדובר בהפגנת צביעות והתחסדות של אירופה, הנכנעת למהגרים המוסלמים ומנסה להתחנף אליהם, בלי להבין מה צפוי לה.

הפגנה נגד ישראל מול בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, הולנד, 15 ביוני 2025 (צילום: AP Photo/Peter Dejong)

או להתייצב לצד מיעוט מבוזה של ישראלים, שממשיכים לטעון שלא משנה כמה ננסה להדחיק את המציאות – היהודים והערבים בין הים לירדן, שמספרם דומה, יצטרכו ללמוד לחיות בשלום במדינה אחת, או בשתי מדינות, או באיזשהו פתרון מדיני יצירתי אחר;

או שאנו נידונים למלחמת נצח, שבה נידחק מבודדים אל הפינה, עד שנאבד סופית לא רק את אירופה אלא גם את ארצות הברית, נחזה בכל החרדות הקולקטיביות שלנו מתגשמות לנגד עינינו, נאבד צלם אנוש עד שלא נכיר יותר את דמותנו הניבטת מהמראה.

יש פסימיסטים הטוענים שכל זה מאחורינו ושכבר אבדה תקוותנו.

או שאנו נידונים למלחמת נצח, שבה נידחק מבודדים אל הפינה, עד שנחזה בכל החרדות הקולקטיביות שלנו מתגשמות לנגד עינינו, נאבד צלם אנוש עד שלא נכיר יותר את דמותנו הניבטת מהמראה

מטוס לאומי הוא גם הגלימה הכי יוקרתית שאדם יכול לעטות על עצמו בצאתו אל העולם. כשראש הממשלה ואשתו עמדו השבוע על השטיח האדום ודיגמנו בחליפותיהם את צבעי דגל פלסטין, ואז יצאו ב"כנף ציון" לטיסה פתלתלה לארצות הברית – שהתארכה ב-600 ק"מ כדי שלא יאלצו, חלילה, לעבור מעל אירופה העוינת – הם הצליחו לגלם בגופם את "שובו של המודחק".