הדברים הללו נכתבים עם החזרת החטופים שהתאחרה מאוד. האופוריה שסוחפת המונים וחוצה מחנות פוליטיים, האנשים המקפצים ורוקדים בכיכר, החיבוקים הנסערים, מזכירים לי את ההתרגשות שגאתה כאן עם ביקורו בישראל של נשיא מצרים אנואר סאדאת.

סאדאת נחת בנתב"ג ב-19 לנובמבר 1977. הביקור ההיסטורי זיכה אותו בפרס נובל לשלום והוביל בהמשך להסכם השלום בין מצרים לישראל שנחתם בשנת 1977.

האופוריה הסוחפת מזכירה לי את ההתרגשות שגאתה כאן עם ביקורו בישראל של נשיא מצרים סאדאת. הביקור ההיסטורי זיכה אותו בפרס נובל לשלום והוביל בהמשך להסכם השלום בין מצרים לישראל בשנת 1977

האופוריה העכשווית מזכירה גם את תגובת היישוב הישראלי על החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל. פירושה המעשי של ההחלטה היה: כאן תיכון מדינת יהודים. שמחה אדירה הציפה את היישוב. אנשים בהמוניהם יצאו בספונטניות לרחובות. חוללו בכיכרות הערים, בכפרים, בקיבוצים. רקדו הורה במעגלים. האם מישהו במקומותינו עדיין רוקד כיום הורה?

הייתי אז קטנה מכדי לתפוס את גודל השעה. אני זוכרת רק במעומעם איך סיפרו לנו, הילדים, שהחברים שמחים ורוקדים ברחבה שמול חדר האוכל של הקיבוץ. "חברים" – כך נקראים המבוגרים חברי הקיבוץ.

שירו של יונתן גפן "יהיה טוב" מחייה מחדש בראשי את זיכרון השמחה שהתפרצה כאן עם ביקור סאדאת בארצנו. דיויד ברוזה הלחין ושר. השורות הבאות מתוך השיר המרגש אלמותיות בעיני:

"הנה בא נשיא מצרים
איך שמחנו לקראתו
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר – קדימה
רק תצאו מהשטחים".

אותו שיר מדבר גם על:

"ממשלה של גנרלים
מחלקת את הנוף
לשלהם ולשלנו
ולא רואים ת'סוף".

ועוד כתב יונתן גפן שוחר השלום :

"ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא
ואחרי שנתיים
חוזרים ללא תשובה".

"אני מביט מהחלון אולי מגיע יום חדש". כך נחתם השיר "יהיה טוב". יש פתח לתקווה.

"האם נדע להיוולד שוב מחדש?" שאל-תהה יעקב רוטבליט בשיר שחובר ב-1974 בעקבות הקטסטרופה הגדולה של מלחמת יום כיפור. רוטבליט גם הלחין את שירו ששרה להקת "החצר האחורית".

"האם נדע להיוולד שוב מחדש?" אמרה אימא של חטוף על סף שובו של בנה החי: "אני ובני משפחתי עברנו במהלך שנתיים תהליך של לידה מחדש. זוהי הלידה הכי קשה בעולם".

וישנם אנשים, ביניהם גם בני משפחות של חטופים, שמדברים על כמיהה לחזור ל-6 באוקטובר, אל חייהם שקדמו להתרחשויות שהפכו את עולמנו. אבל נראה שחזרה כזאת איננה אפשרית. אנשים לא יקבלו בחזרה את חייהם הקודמים.

ישנם אנשים, בהם גם משפחות חטופים, שמדברים על כמיהה לחזור ל-6 באוקטובר, לחייהם שקדמו להתרחשויות שהפכו את עולמנו. אך נראה שחזרה כזאת אינה אפשרית. אנשים לא יקבלו בחזרה את חייהם הקודמים

"החיים עוד לא חזרו למסלולם, הפצעים עדיין לא הגלידו…אולי צריך לתת לזה עוד זמן", שר אריק איינשטיין בעקבות תאונת דרכים טראומטית.

ואילו העיתונאי מתן צורי המתגורר באחר מקיבוצי העוטף כתב ב"ידיעות אחרונות" שאנשי האזור לא משתמשים בביטוי "חזרו למסלולם". אמנם החיים נמשכים הלאה, קיבוצים וערים משתקמים, אנשים עובדים ומנהלים סדר יום כלשהו, "אבל תושבי העוטף חיים בתחושה שביתם חולל בדם ובקרבות… ואי אפשר להמשיך לחיות בתוך מרחב של אנדרטאות מכובדות ככל שיהיו". צור מקווה שיימצא האיזון בין הנצחה לתקווה.

"לעולם לא אוכל להחזיר את החיים הפשוטים והתמימים שהיו לנו", אמרה עינב צנגאוקר, אמו הלוחמנית, הנחושה של מתן. "העולם כפי שהכרנו אותו חרב", נאמר בשיר של יעל סטטמן, משוררת ופסיכולוגית חינוכית. שירה פורסם בגיליון "ספרות ותרבות כיפור" של "ידיעות אחרונות".

באותו גיליון, שהופיע בערב יום הכיפורים, כלולה רשימה מאת פרופ' נורית גרץ, סופרת וחוקרת תרבות. כותרת הרשימה: "מה שמסרב להפוך לזיכרון". נורית גרץ לא הייתה בעוטף ב-7 באוקטובר. אבל קולות השוועה שנשמעו שם באותו יום רודפים אותה, כדבריה, ואינם מרפים. גרים איתה וממלאים את ביתה. גרץ תיארה בניסוחים מדויקים ונוקבים תחושה של שבריריות הקיום ששלטה כאן בשנתיים האחרונות. תחושותיה האישיות הן גם קולקטיביות, מוכרות להמוני ישראלים.

"לעולם לא אוכל להחזיר את החיים הפשוטים והתמימים שהיו לנו", אמרה עינב צנגאוקר, אמו הלוחמנית, הנחושה של מתן. "העולם כפי שהכרנו אותו חרב", נאמר בשיר של יעל סטטמן, משוררת ופסיכולוגית חינוכית

"ועכשיו", כתבה נורית גרץ, "זה כבר לא שם. לא בעוטף, לא ב-7 באוקטובר, לא בכפר עזה ולא בניר עוז. עכשיו זה כאן, בכל מקום. מתפשט, מקיף אותך מכל הצדדים…כל זה כאן, בהווה, מסרב לעזוב, מסרב להפוך לזיכרון של מה שהיה וכבר מעכיר את העתיד. עם כל מה שעלול לקרות כל רגע, ואז כבר אי אפשר יהיה להיות לא להיות שם וגם אי אפשר יהיה לא להיות כאן. זה כבר יהיה בכל מקום".

יריב וואלק מהמושב נתיב העשרה הוא חקלאי בן 60. הוא ניצל מההתקפה על המושב שבמהלכה נרצחו 20 אנשים, כאשר התחבא בחממת החרציות של המושב לצד עובדים זרים. לאחר ההתקפה הרצחנית שהה עם משפחתו בקיבוץ שדות ים ובמושב תלמי יפה. כעבור חצי שנה משפחת וואלק חזרה לביתה. בטור אישי שהתפרסם במוסף "כלכלילסט" הנספח ל"ידיעות אחרונות" יריב וואלק תיאר מחשבות ותחושות של אדם שחזר אל נופי ילדותו ואל קירות ביתו אבל עדיין לא באמת חזר.

"כולנו מתמודדים", כתב יריב וואלק, "ואנחנו נעזרים גם בציניות או בכל דבר שעוזר לנו. אנחנו לא רוצים לתת לאפלה להשתלט, ונסים למקומות שבהם יש אור. זה לא יעבור לעולם, אבל רובנו לא מוכנים להיכנע לחושך שאורב שם".

אני חוזרת ונזכרת בימים אלה גם באמירתו האייקונית של הסופר י.ח ברנר: "כל החשבון עוד לא נגמר".

"מה שאסור לשכוח" – זאת כותרת רשימתה של סימה קדמון שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" לרגל היום ההיסטורי, עם חתימת ישראל וחמאס על תכנית טראמפ לסיום המלחמה. אסור לשכוח, כדברי קדמון, את החשבון הכולל של מלחמת 7 באוקטובר. את המחירים הנוראים ששילמנו: האיחור המיותר, המייסר, בהחזרת כל החטופים, את הנרצחים, הנופלים הפצועים ופגועי הנפש, את ירידתם של מוחות מהארץ ואת הפיכתה של ישראל למצורעת בכל העולם בשל ההרס המוחלט של עזה וההרג ההמוני.

"כולנו מתמודדים", כתב וואלק, "ואנחנו נעזרים גם בציניות או בכל דבר שעוזר לנו. אנחנו לא רוצים לתת לאפלה להשתלט, ונסים למקומות שבהם יש אור. זה לא יעבור לעולם, אבל רובנו לא מוכנים להיכנע לחושך שאורב שם"

"כי גם בתוך השמחה", כתבה סימה קדמון, "בתוך ההתרגשות, בתוך ההודיה, לא נשכח ולא נסלח". החשבון המתבקש, הלאומי והפוליטי, הוא נושא לדיון נפרד.

"כשהם יחזרו יגיע הזמן להילחם על דמותה של ישראל", כתב גיא רולניק במגזין השבועי של המוסף הכלכלי "דה מרקר" הנספח ל"הארץ". "יגיע הזמן להזדקף, להרים את הראש, לחייך, וגם להתחיל להסתכל בצורה מפוכחת על המציאות הנוכחית שאליה הובילה אותנו הממשלה הזאת בשלוש השנים האחרונות".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.