פתיחת מושב הכנסת היוותה הרמת מסך על ההצגה הסאטירית המכונה "הדמוקרטיה הישראלית". חוקי הסאטירה, כזכור, מביאים לידי אבסורד, לעג, הגחכה ועיוות של מושגים שבחיי היומיום נראים מוסכמים.

הסאטירה יוצרת פרספקטיבה ביקורתית באמצעים קומיים, לרוב כלפי ההנהגה. אבל לא רק צחוק מעוררת סאטירה, אלא כאבי בטן. דקירות של המשמעות האמיתית של אירועים חורצי גורלות לחיים או מוות.

הסאטירה יוצרת פרספקטיבה ביקורתית באמצעים קומיים, לרוב כלפי ההנהגה. אבל לא רק צחוק מעוררת סאטירה, אלא כאבי בטן. דקירות של המשמעות האמיתית של אירועים חורצי גורלות לחיים או מוות

אירוניה, למשל, היא אחד מסוגי הביטוי של סאטירה. כאשר יו"ר הכנסת טוען בנאומו "אנחנו רוצים בכל ליבנו שישראל תהיה מדינת שלטון החוק, והבית הזה מייצג יותר מכל, אבל שלטון החוק, לא שלטון המשפטנים" ואז הוא מכנה את יצחק עמית "שופט ביהמ"ש העליון" ולא "נשיא ביהמ"ש העליון" – זה אירוני. 

כלומר אוחנה, יו"ר הכנסת – בית הרשות המחוקקת, שאמור לייצג את כלל נציגי העם בבית המחוקקים, טוען שהוא לא מכיר בנשיא הרשות השופטת ואז הוא אומר "אנחנו רוצים בכל ליבנו שישראל תהיה מדינת חוק". אלא שהוא לא מבין את הציניות והסרקזם בדבריו. הוא הרי אמור לייצג את כלל חברי הכנסת ולא רק את חברי הליכוד. אלא שאוחנה חושב שהכנסת היא העסק הפרטי שלו.

אבל קהל הסאטירה הבין היטב. כי אם אתה מדינת חוק דמוקרטית – יש בה הפרדת רשויות. זה ערך מוסכם. כשרשות אחת לא מכירה ברשות אחרת, המדינה כבר לא מדינת חוק ולא דמוקרטיה.

כשהרשות המחוקקת מחליטה לא רק על נוסח החוקים, אלא גם האם הם חוקיים והאם כל החלטה, מינוי, הוראה לביצוע הם חוקיים או לא חוקיים, היא לוקחת לעצמה את הסמכות של הרשות השופטת.

כי הרי למה נוצרה הרשות השופטת אם ישראל היא "מדינת שלטון החוק" ולא מדינת "שלטון משפטנים"? מי מפרש את החוק? מי קובע בכל ערכאה מה אומר החוק מאז קום המדינה? אמיר אוחנה? האם הוא למד את כל כל חוקי המדינה מאז הקמת מערכת המשפט שהוא מכנה בלעג ה"משפטנים"? האם הוא יודע את כל התקדימים המשפטיים ופסיקות בג"ץ בכל דבר ועניין מאז קום מדינת החוק? אמיר אוחנה קובע מה חוקי ומה לא חוקי? יריב לוין מחליט שיצחק עמית "בחר את עצמו"?

למה נוצרה הרשות השופטת אם ישראל היא "מדינת שלטון החוק" ולא מדינת "שלטון משפטנים"? מי מפרש את החוק? מי קובע בכל ערכאה מה אומר החוק מאז קום המדינה? אמיר אוחנה?

אילו הטקסטים האלו היו מונחים בפיהם של שחקני תיאטרון או ארץ נהדרת, היינו מתגלגלים על הרצפה מרוב כאבי בטן. זה היה מצחיק והופך קרביים כאחד וזה היה סאטירי לעילא.

מיד אחרי אוחנה עלה ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו והמשיך עם האירוניה, הסרקזם, והביקורת על מערכת המשפט. ללא מודעות עצמית כלל הוא טען ש"יצחק עמית הוא נשיא העליון וזו עובדה", ומיד המשיך, אבל "אני ראש הממשלה וגם זו עובדה", כאילו מישהו לא מכיר בהיותו ראש ממשלה (וגם נאשם בפלילים שבג"ץ איפשר לו לכהן למרות כתבי האישום ולאחר שחתם על מכתב ניגוד עניינים).

הציניות זועקת מהבמה. כי מיד בהמשך דבריו הוסיף נתניהו "את העובדות האלו צריך להכיר מכל צד ולא רק מצד אחד…וזה עדיין לא מתקיים, אבל איך אומרים? עוד חזון למועד".

נתניהו בעצם טוען שנשיא בית המשפט העליון לא מכיר בסמכותו כראש ממשלה, ולמעשה רומז שיש לעשות מעשה כדי שסמכותו על החוק תהיה מעל נשיא העליון, ומאיים שזה יקרה בקרוב: "עוד חזון למועד". הביקורת של נתניהו על נשיא העליון אינה מוסתרת, היא פשוט מוחבאת, כדרכן של סאטירות נוקבות, במלל שפתח באמירה "יצחק עמית הוא נשיא העליון וזו עובדה".

אילו הטקסטים האלו היו מונחים בפיהם של שחקני תיאטרון או ארץ נהדרת, היינו מתגלגלים על הרצפה מרוב כאבי בטן. זה היה מצחיק והופך קרביים כאחד וזה היה סאטירי לעילא

ומייד אפשר להיזכר בנאומו של אנטוניוס מתוך המחזה השייקספירי "יוליוס קיסר": "ברשותם של ברוטוס והשאר, כי איש כבוד הוא ברוטוס הנדיב – וכך כולם אנשי כבוד […] אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס וברוטוס איש כבוד הוא כנודע".

גם נתניהו הוא איש כבוד כידוע, הנה הוא הרי אומר בריש גלי קבל עם ועולם וכנסת נכבדה ש"יצחק עמית הוא נשיא ביהמ"ש העליון וזו עובדה". ונתניהו הרי הוא איש כבוד.

אבל אנחנו בקהל יודעים שנתניהו מצפצף על בית המשפט העליון, שקבע לו כי רק תחת מכתב ניגוד עניינים הוא יוכל לכהן כראש ממשלה, והוא מפר את ההתחייבות הזו יומיום בהפיכה המשטרית ובשלל פעולות של הדחת ראש שב"כ שחוקר את לשכתו על קטאר-גייט, ובניסיון למנות את נציב שירות המדינה כרצונו ולא באמצעות הליך מקצועי, ובניסיונו לפטר את היועצת המשפטית לממשלה שתובעת אותו במשפטי השוחד שלו ועוד ועוד.

עומד נתניהו על קברה של הדמוקרטיה שהוא עצמו הרג ופצפץ את גולגולתה כאשר הוא מסרב להתפטר בעקבות המחדל החמור ביותר מאז השואה שהוא עצמו הביא על ישראל. אסון לאומי שהוא במו ידיו גרם לו – טבח של ארגון טרור שהוא אישר לממן במשך שנים וחורבן של עשרות יישובים ואלפי משפחות בישראל ומעל הקבר הזה הוא מציג "תקומה", ניצחונות, הצלחות והישגים. שייקספיר היה מתבייש ביצירתו לעומת נתניהו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו וחברי הקואליציה מוחאים כפיים בעת נאום נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בכנסת, 13 באוקטובר 2025 (צילום: Chip Somodevilla/Pool via AP)

עומד נתניהו על קבר הדמוקרטיה שהוא עצמו הרג בסירובו להתפטר בעקבות האסון הלאומי והמחדל החמור שהביא על ישראל, ומעל הקבר הזה הוא מציג "תקומה", ניצחונות והישגים. שייקספיר היה מתבייש ביצירתו לעומתו

כן. בישראל מתנהל כרגע משחק דמוקרטי על הבמה הציבורית. יש הרבה פירוטכניקה והנשיא נואם, והטלוויזיה משדרת ומשמר הכנסת מדגל את נשקו ומעלה דגלים והכנסת מתכנסת למושב חגיגי לכאורה וכולם בחליפות נוצצות ועניבות יקרות ובפי כולם המילה "דמוקרטיה" נישאת באוויר. בעיקר בפיהם של ראש הממשלה ויו"ר הכנסת ושר המשפטים הדגול – אבל בפועל הם מציגים סאטירה. הם הרי מתכוונים לקריסת הדמוקרטיה המוכרת, לשלטון אוטוקרטי, יחידני, משיחי, אנטי דמוקרטי, שמנציח את שלטונם המושחת לנצח.

אלא שהסאטירה בתיאטרון הייתה מגינה על ערכי הדמוקרטיה והייתה עושה צחוק וגיחוך ממי שפוגעים בה בטיעונים מופרכים ושקריים. הסאטירה האמנותית הייתה לועגת למי שמרסק את הדמוקרטיה בשם ה"דמוקרטיה" שהוא המציא לצרכיו הפוליטיים והאישיים. אבל נתניהו וסריסיו לועגים לדמוקרטיה. הם מציגים את הדמוקרטיה כאילו היא הרעה החולה ואילו האלטרנטיבה שהם מציגים היא ה"דמוקרטיה האמיתית".

זו דמוקרטיה פוליטית מושחתת שבה הממשלה היא גם המחוקקת וגם המבצעת וגם הפוסקת מה חוקי ומה לא חוקי. לא "המשפטנים". ערך המשפט הפך בפיהם לקללה. ממש כמו "השמאל", ממש כמו "קפלניסטים", ממש כמו "היועמ"שית" וכמו "יצחק עמית".

זו הדמוקרטיה שבה אמנם יש נשיא לבית המשפט העליון, אבל ראש הממשלה הוא מעליו והוא יקבע באמצעות יו"ר הכנסת מהו תוארו ומהו תפקידו וסמכויותיו של אותו "נשיא העליון".

ואם ראש הממשלה הזה רוצה הוא יפתח במלחמה אין סופית והוא יפקיר את אזרחיו לידי ארגון טרור רצחני והוא ירסק את הכלכלה לטובת תומכיו והסקטורים המשתמטים שמאיימים על ממשלתו. במה הם מאיימים? בהפלת הממשלה במסגרת "הדמוקרטיה".

אלא שהסאטירה בתיאטרון הייתה מגינה על ערכי הדמוקרטיה ולועגת למי שפוגע בה בטיעונים מופרכים, בשם ה"דמוקרטיה" שהמציא לצרכיו הפוליטיים והאישיים. אבל נתניהו וסריסיו לועגים לדמוקרטיה

הנה הצגת המשחק לפי חוקי הדמוקרטיה המסורתית, הדורשים רוב של 61 בכנסת, משוחק בידי נתניהו. הרי לא משנה מה מחליטה הכנסת בחוקיה, הוא ממילא לא מקיים אותם, ורק מתכסה בהיותו "נבחר העם" לכאורה.

הנה עוד רגע ייערכו בחירות דמוקרטיות לכאורה, אבל הממשלה כבר דואגת לשורת חוקים שלא יאפשרו בחירות הוגנות שוויוניות. חוקים שישללו מערביי ישראל לבחור, חוקים שיורידו את אחוז החסימה כדי למנוע אובדן מנדטים למפלגות ימין שלא עוברות כיום את אחוז החסימה הקיים, חוקים שיקבעו כי רק ראש הרשימה הגדולה ירכיב ממשלה גם אם אין לו קואליציה ורוב בעם ועוד ועוד.

ההצגה "הדמוקרטית" נמצאת בעיצומה, נכתבת תוך כדי הצגתה על הבמה.
אם אתם חושבים שהממשלה, באמצעות המשטרה, לא תפוצץ גם את המשחק הזה, אתם חיים באשליה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.