אם מפילים את הסיכה על הגרסה המצולמת של המפה של גוגל, ניתן לראות את הבית מכביש 172.
ככל שמסיעים את המכונית עם השנורקל שצלליתו מוטלת על הכביש קדימה ואחורה, אין אף זווית שממנה ביתנו נראה כבית שהייתם רוצים לחיות בו. הבית יהיה בן 200 בעוד עשר שנים, והוא היה שייך – כמו מחצית מהמחוז – למשפחת אלן, שאותה פגשתי פעם אחת בלבד בעת העברת הבעלות בבנק בבלו היל.
רק היום אני מבין מדוע הזילה גברת אלן דמעה כשהגיע תורה לחתום על החוזה ולקחת את הצ'ק. גם אני אבכה אם יהיה עליי למכור, ולא משנה למה. בגוגל רואים את הבית, את החניה והמכוניות, ואת איפה שבקיץ פורחת גינה כגן עדן טרופי. ברקע נראית האורווה הנוטה על צידה – זאת שגרמה כנראה ליאיר לפיד לומר שאינו יכול לקחת ברצינות את דבריו של מי שמתגורר בבקתה עם שתי עזים ודב.
הבית בלב שום־מקום פינת לא־יודע־איפה־זה, שהוראות ההגעה אליו הן "סעו ישר עם הכביש, פנו ימינה בשלג ופעמיים שמאלה בשלג", הוא הבית שאני הכי שמח לשוב אליו
זו הייתה אמירה שבהליך רגיל לא הייתי מותיר ללא תגובה, אבל אם הדבר עזר ללפיד לחשוב עליי כמי שישן וראשו על שק תפוחי אדמה – זה לא דימוי שדחוף היה לי להתקוטט עליו.
מבחוץ הבית לא נראה כאחד הבתים המאכלסים עמודים רבים בירכתי עשרות המגזינים המשוררים בשבחי מיין. אבל עבור מי שנולד וחי על בלטות ושמע הרצאות מלומדות מדוע לא מומלץ להתקין בישראל רצפת פרקט – החיים בתוך קונכיית עץ שנספגו בה 200 שנות חיים, והיא בנויה שתי וערב מקורות עץ המשולבות זו בזו ללא מסמרים, מלאה כוכים ופינות נסתרות, שלוש ארובות ועליית גג – הם מסוג החוויות שמתחילות כל בוקר שבו אתה פוקח עיניים מחדש.
ברבות השנים למדתי לאמוד את הבתים שבהם גרתי על פי התחושה שהייתה אוחזת בי כאשר הייתי חוזר הביתה אחרי היעדרות ארוכה. והבית בלב שום־מקום פינת לא־יודע־איפה־זה, שהוראות ההגעה אליו הן "סעו ישר עם הכביש, פנו ימינה בשלג ופעמיים שמאלה בשלג", הוא הבית שאני הכי שמח לשוב אליו.
אולי משום, כפי שלמדתי על עצמי בפגישות עם הפסיכולוג, שהחלום האמריקאי שלי נותר קבור ולא ממומש בי והייתי חייב לנסות ולהגשים אותו. אולי משום שאינך יכול להגשים את המיזנתרופיה מוקף באנשים רבים מדי הנכנסים ויוצאים מחייך ללא הזמנה, אלא במחיצת אנשים מעטים שמלכתחילה ולמפרע אין להם שמץ של עניין בך, לטוב ולרע.
מאז שנרי ליבנה הייתה כאן לפני כמה שנים לראיין אותי באיזה עניין, כתבה מה שכתבה והרסה לנעמי את שארית הכבוד שהיה לה למקצוע העיתונות, אינני פותח יותר את הדלת לכל אחד.
מי מחברי שביקרו אותנו יודעים עד היכן הרחקתי את עדותי. אחרי כמעט עשר שנים אינני בטוח שהפנמתי את תוצאותיה של ההחלטה הלא קפריזית לעקור למיין
מי מחברי שביקרו אותנו יודעים עד היכן הרחקתי את עדותי. אחרי כמעט עשר שנים אינני בטוח שהפנמתי את תוצאותיה של ההחלטה הלא קפריזית לעקור למיין. אפילו מסקנה הייתה לי מהדברים: ריחוק גיאוגרפי אינו ערובה לשינוי אמיתי ומשמעותי של דרך חיים, כל זמן שאינך חותך באמת. זאת מסקנה ישנה והאמת שאינני יודע מה לעשות איתה.
הבתים עוצרי הנשימה המופיעים במגזינים, כולם למכירה, ניצבים במלוא הדרם הארכיטקטוני – בנויים מעץ שנכרת במיין ושיש שנכרה במחצבותיה, רבי קומות ומפלסים מרהיבים על קצה מצוק המשקיף על האוקיינוס האטלנטי ועל המעגן הקטן שבו מתנדנדת על גלים קטנים יאכטה לבנה. בתים שהדמיון הפורה ביותר אינו מסוגל לנסח אותם.
אנשים כמונו החלו את חייהם בדירת שני חדרים ברחוב מודיעין ברמת גן, בבניין ישראלי טיפוסי על עמודים – אומנם ללא מכולת בקומת הקרקע – ובפינת רחוב הגלגל, ומאחורינו שכונת העשירים היפה ביותר בעיר.
הבתים במיין, שנבנו בידי אנשים ללא תקרה בחשבון הבנק שלהם, נראים כעדות לאפשרות שאושר הוא לפעמים לא יותר מהגג מעל ראשך. אבל אחרי מסע של 40 שנה וכ־15 דירות ובתים, אני מכיר באיוולת של הרעיון הזה.
למרות זאת, קשה להדוף את ההכרה שגם אומלל כדאי להיות בבית יפה. עוד לפני שראית את בתי החלומות במו עיניך, אתה נתקל בהם בוויטרינות סוכני הנדל"ן הניצבות באולם היוצאים של שדה התעופה בבנגור, עיר נוספת במיין שימיה הגדולים מאחוריה.
חישבתי פעם שישראל נכנסת שבע פעמים בתוך מיין, שמספר תושביה הוא עשירית מאוכלוסיית ישראל, והיא אחת המדינות העניות והנחשלות באמריקה.
הבתים במיין, שנבנו בידי אנשים ללא תקרה בחשבון הבנק שלהם, נראים כעדות לאפשרות שאושר הוא לפעמים לא יותר מהגג מעל ראשך. אבל אחרי מסע של 40 שנה וכ־15 דירות ובתים, אני מכיר באיוולת של הרעיון הזה
אבל כאשר אתה חולף בעיירות כמו בר הרבור, קמדן, רוקלנד, קניבנקפורט ואחרות, אתה מגלה שצילומי הצבע המרהיבים הם השתקפות חיוורת בלבד של המציאות, משום שאינם מעבירים את החוויה במלואה: את האוויר הקריר והצלול שניחוח האוקיינוס שזור בו; את הרחובות ההוביטיים וסמטאות המנצ'קינים; ואת התושבים המקפידים כל כך על איכות חייהם, אך נטולי "שטיק" קיומי נוסח הערים היותר יהירות והמכירות בערך עצמן – כמו ניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.
לגיטימי לתהות מי המזליסטים המתגוררים בבתים רחבי הידיים ומרחיבי הדעת, היושבים על פיסות אדמה בגודל של מאות דונמים שאינם מוסיפים סנט שחוק למחירם, ושאינך יכול לכסות אותם ביום אחד של צעידה נמרצת. לגיטימי – משום שכאשר העיניים נודדות אל מחירם המופיע מתחת לצילום, מסתבר שגם עבור חמישה מיליון דולר, ובואו נסכים שזה אינו מחיר שמישהו יכול או רוצה לעמוד בו בתשלומי המשכנתה החודשיים שלו, לא תקבלו את המפתחות.
אף אחד אינו שש לפרסם את העובדה שהוא מתגורר בבית של עשרה מיליון דולר בלב שום־מקום ולצייר על גבו מטרה לפורצים, שודדים או חוטפי ילדים, אבל מעת לעת המידע דולף. כמו בפעם שבה הנחית ג'ון טרבולטה את מטוסו הפרטי בבנגור, וידיעה על כך שהסבלים דרסו את שני כלביו האהובים התפרסמה בעיתון. או כאשר סוזן סרנדון גנבה לנו מהסתת המקומי חתיכת שיש שמשכה את עינינו.
טרם ביקרתי, אבל מייקל וואדלי שביים את "וודסטוק" ב־1970 מתגורר בבית צנוע באי קטן שרואים ממזח הדייגים בסטונינגטון – ומזלו הרע לא מרפה ממנו. והזמרים דן פוגלברג, שמת לפני חמש שנים מסרטן, ודון מקליין, שחי מתמלוגי השיר על היום שבו מתו באדי הולי והמוזיקה. סטיבן קינג גר בבנגור.
מי שבקיא יכול להצביע עבורכם על הבתים שבהם מתגוררים, או התגוררו, חלק לא קטן מהסופרים והציירים האמריקאים הגדולים. במאי המערבונים הגדול ג'ון פורד נולד בפורטלנד ופסל שלו ניצב בעיר. אני מכיר חברים ומכרים שלא היו יכולים להוציא כאן שבוע ולא משנה איזה אוכל ושתייה היית מגיש להם, או מה היית מנגן להם באקורדיון.
בסופו של יום הנושא אינו מה אני חושב על ישראל וכיצד היא משפיעה על חיי, אלא השאיפה האלמנטרית של כל אחד לחיות במקום ההולם את השקפתו וסגנון חייו
הנחת העבודה שלי, בימים שבהם יזמתי את המעבר וטסתי הלוך ושוב למיין בחיפוש אחר בית, הייתה כפולה: שאחרי 25 שנים של חיים פומביים מדי שהשפיעו באופן ישיר על משפחתי, ואחרי שכמה פעמים המוזיקה הפסיקה ולא נותר לי כיסא לשבת עליו – הגיע הזמן לזוז.
לא יכולתי עוד למצוא את הדרך אל סוג העשייה שאליו שאפתי, משום שאינך יכול להגיע למחוזות של שקט פיזי, החף מטרטור מתמיד של טלפונים ניידים, מאנשים רבים מדי שאתה חייב להם עודף, ומההמולה התזזיתית הנקראת גוש דן.
זה לא היה בשבילי. מעולם לא ניסיתי לגבות את הדיבידנדים של עשייתי המקצועית. לא רבצתי בברים העדכניים. לא הופעתי במסיבות הנכונות. אפילו לא הכרתי את דנה ספקטור. אף פעם לא גרנו בתל אביב, אלא ברדיוס מנומק ממנה בלוויינים כמו גבעתיים, קריית אונו ורמת השרון. ישראל היא מקום המתפרץ לחייך בתובענות יום־יום, וחשתי שהסאה גדשה כי טוב יותר זה לא יהיה.
לא יכול הייתי לנחש את המהפך ההתנהגותי, תרבותי, פוליטי ומדיני, שעבר על ישראל בעשור האחרון, אבל מנקודת המבט המרוחקת שלי קשה להשלים עם המראות והקולות העולים מישראל, מעיוורונם של אלה המנווטים אותה ואת הקהל הרב שנושא אותם על כידונים.
בסופו של יום הנושא אינו מה אני חושב על ישראל וכיצד היא משפיעה על חיי, אלא השאיפה האלמנטרית של כל אחד לחיות במקום ההולם את השקפתו וסגנון חייו. ידידי אדם ברוך ז"ל הגיע למסקנה דומה, אך תכנן להסתפק בלעבור לגור בגליל בו בנה בית. לעומתו חשבתי שהגליל אינו רחוק מספיק.
***
שמעתי את זה מכותבים רבים: אחד הביטויים הבולטים של מגבלותיה של העברית הוא היעדר האבחנה הקריטית בין "House" ל־"Home". אני חושש שבכשל הזה מקופל יותר מאשר עדות לדלותה של שפה. בוב דילן מתמודד עם זה יפה, אבל האקדמיה העברית לשפה אינה דילן. חיים ללא האבחנה החיונית הזאת הם בהכרח חיים עניים יותר.
גם אם יתברר שבחירתנו לחיות באחד האזורים הנידחים, הדלילים, הכפריים והמרוחקים מכל המולה הייתה שגויה, אני חושש שאין לי את כוחות הנפש והגוף לעבור פעם נוספת
כאשר תיעדתי בסרט את המעבר שלנו מישראל למיין, קראתי לו "כל הדרך הביתה" ולא כל הדרך לבניין. All the Way Home אינו All the way to the House. המילה "Home" היא לטעמי אחת המילים המשמעותיות ביותר באנגלית, ודי לבדוק את הקביעה הזאת מול הספרים, הסרטים והשירים שהמילה מופיעה בכותרתם.
אני אוהב את המילה "בית". היא מילה מנחמת, משמעותית, נוחה לתקשר, לוחצת על כל הכפתורים. בשקלול של כל מה שאני יודע על עצמי מינוס הבלתי נודע וכוח טבע, זה הבית האחרון שלי. גם אם יתברר שבחירתנו לחיות באחד האזורים הנידחים, הדלילים, הכפריים והמרוחקים מכל המולה הייתה שגויה, אני חושש שאין לי את כוחות הנפש והגוף לעבור פעם נוספת.
לא ברור עדיין האם מקבלים שם יהודים, אבל אני מעדיף לעבור את הכביש לבית הקברות ממול, מאשר לשבת פעם נוספת על הקרטונים ולחכות למובילים.
לא רחוק היום שבו נרצה לשכור דירה קטנה בפורטלנד, אחת הערים היותר פועמות באמריקה – אבל לא במקום הבית. את הבית ניתן למכור בחצי מחירו בערך, כולל השיפוץ שלא יעניין אף קונה, בעיקר משום שנעשה כדי להעביר את הבית למאה ה־21. אין במיין שיחות על ערך נדל"ן. במקרה הטוב הוא שומר על ערכו. במציאות הוא מאבד. דירה בפורטלנד תיתן לנו דריסת רגל במציאות מבלי לוותר על זו החלופית שבה אנו חיים.
מהיום הראשון שלנו יחד היה הסיפור שלנו על שנינו. אין טענה שזה היה קל. אנחנו חיים ועובדים יחד כבר 40 שנה והיו שנים, כמו אלו שבהם התגוררנו ברמת השרון, ששקללנו את צרכי המשפחה כולה. רגע אחד לא הייתה לנו אשליה שילדינו יעברו איתנו למיין. בסרט יש רגע שבו עמנואל ואני עומדים מחוץ לבית ומביטים סביב, ועמנואל אומר שאנחנו לא נורמלים וכי נברח מכאן אחרי שנה.
אפשר לטעון שהילדים ברחו בהזדמנות הראשונה, אבל הם עזבו כאשר הגיע זמנם לצאת לחיים, ללמוד ולעבוד. זה לא קל כאשר צריך לטוס כדי לראות את ילדיך; זאת מציאות אמריקאית נפוצה שלא אנחנו המצאנו.
זה לא בית של מתייוונים. דורות של משפחותינו תלויים ממוסגרים בבית ואינך צריך להיות אנתרופולוג או שונא יהודים כדי להבין מאיפה אנחנו במקור
הילדים חוששים מה יעלה בגורלנו כאשר נהיה זקנים ומוגבלים, כלומר מחורתיים, אבל על החשש הזה אמורה לענות דירה בפורטלנד. בדירה קטנה בעיר לא נוכל לארח אותם, ואילו כאן יש לכל אחד מהם חדר.
זה לא בית של מתייוונים. דורות של משפחותינו תלויים ממוסגרים בבית ואינך צריך להיות אנתרופולוג או שונא יהודים כדי להבין מאיפה אנחנו במקור. גם שאריות היודאיקה מאוסף של סבא שנתן לנו מתנה בחייו, כמו גם אוסף המטבעות של אבי והחנוכיות על הקיר, אינן מותירות ספק מי אנחנו.
היו לנו כמה שנים קשות שבגללן קבועה כעת מזוזה בכניסה לכל חדר. אירוע הירי בקנזס סיטי ערב פסח, שבעיתונות הישראלית לא התאפקו והציגו אותו גדול ממשקלו האמיתי, אינו מסמל דבר עבורנו חוץ מאשר את האירוע עצמו.
באומה שבה יהודים הורגים יהודים בגלל מקום חניה או בשל נטייתם המינית, זו חוצפה להרים תלי תילים של הכללות על גבו של נאו־נאצי נקלה אחד שמימש את שנאתו. אני שונא שמהלכים עלי אימים ואינני זקוק לתפישת העולם הקרתנית של עמוס רגב ו"ישראל היום" כדי לדעת שיש נאצים ושנאת יהודים באמריקה.
הסיבוב הציני האחרון על גבו של פולארד לא עזר. אירוע אנטישמי כזה פעם בכמה שנים, הוא עדות לסובלנות גדולה בהוויית החיים באמריקה.
***
לא רצינו להתגורר. רצינו לחיות בחלל שמשקף את העדפותינו. החלל הבנוי, שהוא בעצם המוזוליאום שאנו מקימים לעצמנו בחיינו, אמור לשקף את תפישתנו האסתטית ואת פרשנותנו לנוחות. האופן שבו עיצבנו וקישטנו את החלל הזה שבו השקענו את שארית כספנו ומעבר לכך, היה אחת החוויות המעצבות של חיינו.
אנחנו מחכים שיהיה לנו די כסף לקנות גנרטור. אי אפשר לעבור חורף נוסף כמו האחרון בלי גנרטור. זה לא בא בחשבון
כך זוכרים ילדים את הוריהם: עם אוסף צלחות קרמיקה על הקיר או פיגורינות רומניות מפורצלן. או אולי אוסף תחתיות הבירה שכבר באו לצלם פעמיים מ"בית וגן", פעם מערוץ 2 ופעם מהערוץ הגרמני.
החלטנו שהפעם לא תהיה טלוויזיה בחדר השינה, ולכן היא מוסתרת על ידי קיר שמאחוריו יש פינת צפייה המסתירה את המסך מהמיטה. רצינו שהמפגש בין בני הבית יהיה במטבח, ובנינו אותו כך שהכול יכול לקרות בו במקביל, ומי שאינו משתתף בהכנה יכול למשוך שרפרף גבוה לאי שעומד במרכז ולהיות קיביצער.
חלפו שנים עד שהאינטרנט באזור הפך ראוי לשימוש. הילדים בכו מתסכול. בהתחלה לא הייתה קליטה לניידים. הבוילר חימם מים לחצי מקלחת. יש משפחות שמתכננות חופשה שנתית באירופה. אנחנו מחכים שיהיה לנו די כסף לקנות גנרטור. אי אפשר לעבור חורף נוסף כמו האחרון בלי גנרטור. זה לא בא בחשבון.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 2014.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו