עשרות האלפים שהגיעו לאנדרטת הזיכרון ליצחק רבין באו כדי לומר – לא ניתן לשלושת הכדורים שנורו בגבו לנצח. 

שלושים שנה אחרי הודעתו של מי שהיה ראש לשכתו איתן הבר בקול רועד "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין", זעקות התדהמה והבכי שעלו מחצר בית החולים איכילוב עדיין מעבירות צמרמורת. וזכורה עדיין האמירה של לאה רבין בבכי כבוש לאלו שהתקבצו מתחת לביתם: "טוב שבאתם, חבל שלא באתם אז".

והקינה של נעה הנכדה בהלוויה "משיירת מלאכי שמים שמלווים אותך עכשיו, אני מבקשת שישמרו עליך ושישמרו עליך טוב, כי אתה ראוי למשמר שכזה". וכשהתמונות הללו הוקרנו, עמדה נעה עם ילדתה הקטנה ועם אמה, דליה רבין, מביטה נכוחה ועיני כולם מלאו לחלוחית.

לא רבים מאלה שהיו ברחבת האח"מים בעיריית תל אביב ליד גרם המדרגות ממנו ירד בלילה ההוא, היו שם גם אז. כי שלושים שנה אחרי, למעלה משנות דור, זו כבר ממש היסטוריה. וההיסטוריה אומנם השתנתה.

לא רבים מאלה שהיו ברחבת האח"מים בעיריית תל אביב ליד גרם המדרגות ממנו ירד בלילה ההוא, היו שם גם אז. כי שלושים שנה אחרי, למעלה משנות דור, זו כבר ממש היסטוריה. וההיסטוריה אומנם השתנתה

יש המנסים להעריך מה היה קורה אילו הרצח לא היה מתבצע. מה היה קורה אילו מפלגת העבודה, בראשה עמד, כבר שינתה את שמה כמה וכמה פעמים מאז. מ"ישראל אחת" בראשות אהוד ברק ועד ל"דמוקרטים" ביחד עם מרצ, בראשות יאיר גולן.

וברחבה השבוע היו שם טלי ליפקין שחק, אלמנתו של הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין שחק, מהבודדות שנשארו מחבורת דיקסי, שם היו נוהגים להתכנס בני הזוג רבין מדי שישי, ואיילת נחמיאס ורבין שהייתה אז הדוברת הצעירה של רבין.
את אלו מאז ניתן לספור על כף יד אחת.

אם לאחר הרצח הייתה אמירה ציבורית לפיה מה שהיה לא יהיה, וכי את הקרע בחברה הישראלית יש הכרח לאחות, ואם ניסו באמצעות תכניות לימודים ללמד להכיל את האחר, ללמד לסובלנות – באה המציאות הישראלית והוכיחה שלא רק שחזרנו לשישה באוקטובר, ליום לפני הטבח הנורא בעוטף, על כל מורכבותו, אלא שאנחנו עדיין בארבעה בנובמבר 1995.

עם האלימות בשיח, היריבות האידיאולוגית, עם חוסר הנכונות לקבל את האחר, ועם חוסר הנכונות להגיע לפשרות, פשרות כואבות למען הסדר מדיני. מייד לאחר הרצח התפרסמו הסטיקרים "שלום חבר", ציטוט מדברי ההספד שנשא מי שהיה נשיא ארה"ב בשעתו ביל קלינטון. היום הסטיקרים שראינו היו "שלום חסר".
ואחרי המלחמה שנמשכת כבר שנתיים, אם מתוך צרכים פוליטיים גרידא ואם מתוך הכרח, השלום מעולם לא נראה רחוק יותר.

אם לאחר הרצח ניסו בתכניות הלימודים ללמד סובלנות והכלת האחר – באה המציאות הישראלית והוכיחה שלא רק שחזרנו לשישה באוקטובר, יום לפני הטבח הנורא בעוטף, אלא שאנחנו עדיין בארבעה בנובמבר 1995

ראש האופוזיציה יאיר לפיד נקרא לשאת דברים ואמר:

"שלושת כדורי אקדח לא התכוונו לרצוח רק איש אלא לרצוח רעיון. שלושת הכדורים אמרו פה בכיכר: אם יש סתירה בין היהדות לדמוקרטיה, היהדות קודמת. אם לא תקבלו את זה שהיהדות קודמת – נירה לכם בגב. ועל זה אנחנו צריכים לומר פה – זו לא יהדות. הקיצונים לא מייצגים אותה. אותו דבר קורה שוב עכשיו. יגאל עמיר הוא לא יהדות. הגזענות האלימה של איתמר בן גביר היא לא יהדות. מי שמציע לזרוק פצצות אטום על עזה, לא מייצג את היהדות. אלימות מתנחלים היא לא יהדות. היהדות היא לא של הקיצונים, לא של המושחתים ולא של המשתמטים".

ועוד הוסיף:

"פה בכיכר היהדות לא ירתה, היהדות היא זו שנורתה. היהדות לא רצחה, היהדות היא זו שנרצחה".

ושורד השבי גדי מוזס אמר מה שהיה ברור לכולם שם בעצרת:

"עלינו לשכנע את העם שהבחירה בשלום היא הבחירה בעתיד ילדינו ובתקומת העם. רבין האמין בדברים האלה, והוא שילם על כך בחייו. הוא ידע לקחת אחריות – לא רק על ההצלחות. רבין, שמיד לאחר ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן מידי מחבלי החמאס נעמד מול המצלמות ואמר 'אני, כראש הממשלה ושר הביטחון, נושא באחריות להחלטה על הפעולה', היה איש ישר ומנהיג אמיץ ואני יודע, שאם הוא היה היום ראש הממשלה, איש לא היה נשאר מאחור. הוא לא היה מוותר עלינו, על השבויים, במשך שנתיים, והוא לא עוצם עין, עד שכולם היו חוזרים הביתה, גם החללים".

"אני יודע", אמר שורד השבי גדי מוזס, "שאם הוא היה היום ראש הממשלה איש לא היה נשאר מאחור. הוא לא היה מוותר עלינו, על השבויים, במשך שנתיים, והוא לא עוצם עין, עד שכולם היו חוזרים הביתה, גם החללים"

וכששבו ושרו את שיר לשלום – מירי אלוני, ששרה אז את שיר לשלום, כשהיא עומדת בין היריבים המנצחים דאז רבין ושמעון פרס, בערב הראשון בו שניהם חייכו אחד אל השני, הגיעה ישובה על כיסא גלגלים. "אל תגידו יום יבוא הביאו את היום". העצרת הסתיימה בידיעה שאותם עשרות אלפים ימשיכו להגיע כל שנה, בניסיון להביא את היום. כי זו צוואתו. 

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.