קשה למצוא הרבה מן המשותף בין הליכוד לכחול לבן, אבל מי שמאמין לפוליטיקאים עשוי להשתאות מהעובדה שבתחום אחד מרכזי יש תמימות דעים מרהיבה: כולם טוענים שהבחירות הקרובות "מיותרות". בעלי התעוזה אף קוראים להן "אסון".

מוזר עוד יותר למצוא שעיתונאי ושדרי ישראל שותפים להערכה. נדמה שאין ראיון או שידור הנוגעים לתחום שלא גולשים להתייפחות על כך ששוב "נגררים" לבחירות. מי "אשם" בכך, תוהים העיתונאים. את מי הציבור "מאשים"?

בחירות שלישיות בשנה אחת זה דבר מוזר ויקר, אבל בנסיבות שנוצרו זה לא מיותר. הכנסת התפזרה כי שום ממשלה לא קמה, וזהו. הציבור הוא ה"אשם" בכך כי הוא לא סיפק רוב לאף גוש; הוא לא התמקד בעיקר. אם מספיק אנשים יצביעו לאחת משתי המפלגות הגדולות ולא לכל מיני משווקי ניואנסים, אז לא תהיינה בחירות רביעיות.

בחירות שלישיות בשנה אחת זה דבר מוזר ויקר, אבל בנסיבות שנוצרו זה לא מיותר. הציבור הוא ה"אשם" בכך כי הוא לא סיפק רוב לאף גוש; הוא לא התמקד בעיקר

וגם אביגדור ליברמן "אשם": במפתיע הוא לשון המאזניים בין הגושים כעת, והוא סירב להחליט את מי הוא מתעב יותר, הערבים או החרדים. במקום זה הוא התעקש על ממשלת אחדות.

מה זה הדבר הזה, ממשלת אחדות? מילא ליברמן, וגם רובי רובלין; אין לי ציפיות. אבל כתבים בכירים שההיגיון הוא כביכול לחם חוקם מצטרפים להתנפלות על נתניהו וגנץ שלא "שמו את האגו בצד" ו"פשוט הקימו כבר ממשלת אחדות".

היש אדם נורמלי שמצפה מג'רמי קורבין ובוריס ג'ונסון להקים "ממשלת אחדות"? האם מישהו ביקש מהילרי קלינטון שתאחד כוחות עם דונלד טראמפ? אולי ולדימיר פוטין יקים ממשלה עם הדמוקרטים שכלא? אולי גם אל-סיסי והאחים המוסלמים? למה לא?

היש אדם נורמלי שמצפה מג'רמי קורבין ובוריס ג'ונסון להקים "ממשלת אחדות"? האם מישהו ביקש מהילרי קלינטון שתאחד כוחות עם דונלד טראמפ? אולי ולדימיר פוטין יקים ממשלה עם הדמוקרטים שכלא?

נתניהו הוא פופוליסט המואשם בשוחד שרוצה לארגן חסינות תוך כדי הסתת ההמון נגד מערכת שלטון החוק כולל המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה והשופטים (וגם התקשורת, כמובן). אם זה מה שבא לו, מדוע שיתן לגנץ להרוס את תוכניותיו?

גנץ מצידו הוא ההיפך הגמור – ביטחוניסט חביב שלא מחפש מהפכות. למה שיחבור למנהיג מוביל של הימין הפופוליסטי הבינלאומי, שמתייג גם את מערכת הביטחון כ"שמאלנים" (כאילו שזה רע) בנכונותו לשרוף את המועדון כדי לדפוק את ה"אליטות"?

לפי המילון העברי החופשי ברשת "אחדות" פירושה "הסכמה ושיתוף פעולה מלאים", וגם "זהות משותפת". לנתניהו וגנץ אין ולא יהיה את זה גם אם כחול לבן יבלו עוד עשור שלם בנסיון לטשטש הבדלים כדי למשוך את מצביעי הימין הרך.

נתניהו פופוליסט המואשם בשוחד, שרוצה לארגן חסינות תוך הסתת ההמון נגד מערכת שלטון החוק. גנץ ההיפך הגמור – ביטחוניסט חביב שלא מחפש מהפכות. למה שיחבור למי שמתייג גם את מערכת הביטחון כ"שמאלנים"?

יש השואלים: מה כבר ההבדל הגדול בין הליכוד לכחול לבן שבגללו "נגררים" לבחירות?

כחול לבן – או לפחות רוב מכריע מבין תומכיה – לא רוצים שישראל תהפוך לתיאוקרטיה דו-לאומית ולא-דמוקרטית ומעדיפים חתירה להפרדה מרוב הפלסטינים כמו גם שינוי הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, החל בלימודי ליבה.

המרכז-שמאל גם מעדיף טוהר מידות ברמה סבירה, בזמן שנתניהו עסוק בלשכנע את הימין שזה בסדר שראש ממשלה יכהן תוך כדי משפט על שוחד (או לחלופין יימלט מהחוק באמצעות רוב פוליטי שיעניק לו חסינות וירימו מעל החוק).

המרכז-שמאל גם מעדיף טוהר מידות ברמה סבירה, בזמן שנתניהו עסוק בלשכנע את הימין שזה בסדר שרה"מ יכהן תוך כדי משפט על שוחד (או לחלופין יימלט מהחוק באמצעות רוב פוליטי שיעניק לו חסינות וירימו מעל החוק)

במדינה מתוקנת זה לא היה עובר בשקט. אפילו בליכוד של לפני כמה שנים זה לא היה נתפס. אבל כזה הוא הימין הפופוליסטי היום, ולא רק בארץ. מוסוליני היה מרגיש בבית אצל מיקי זוהר ומירי רגב, ואפילו אצל ישראל כץ.

בהחלט שווה את העלות של בחירות נוספות להפטר מהביזיון.

האם זה אפשרי? הנשארו מספיק אנשים שעדיין חושבים בהגיון?

יש מצב. נתניהו ומשה כחלון, בריצתם ביחד בספטמבר, איבדו שמונה מנדטים יחסית לריצה בנפרד באפריל. הגורמים לזה היו שהציבור התרגל לגנץ והבחין שנתניהו שיקר על כך שלא יחתור לחסינות, ושיותר ערבים הצביעו. הפעם, לקראת הבחירות השלישיות, יש עוד גורמים שתורמות לדינמיקה הזו: כתבי אישום פורמליים, היוצרים מצב חסר תקדים, וסיכוי לא רע שעוד יותר ערבים ינועו לקלפיות.

כדי למקסם את הסיכויים כדאי למנהיגי כחול לבן להיות כנים עם עצמם. היו למפלגה הישגים מרשימים. היא החליפה את מפלגת העבודה במהירות הבזק כמובילת הגוש, וגנץ התגלה כמנהיג לאומי אשר ניתן לשווק, אפילו מול נתניהו הרהוט. אבל הם לא ניצחו, וזה מדאיג שהם טוענים אחרת בשכנוע עצמי רב.

חשבו על זה: אם ליברמן לא היה מחליט לערוק מהימין, לנתניהו היו 63 מנדטים בגוש גם בבחירות ספטמבר. זאת ועוד: אלמלא בזבוזי הקולות הארכי-ימניים של משה פייגלין והימין החדש במועד א' באפריל הוא היה מגיע אז לכ-70 – עוד יותר מאשר ה-67 שקיבל גוש הימין כשרץ נגד בוז'י הרצוג הדהוי ב-2015.

זה המצב למרות שנגדו קם מערך מדהים של שלושה רמטכ"לים ועוד שלל אנשי ביטחון מהשורה הראשונה; למרות הודעת היועמ"ש כבר במרץ על כתבי החשדות המפורטים; למרות שבספטמבר כבר היה ברור שפניו לתמרוני חסינות ורמייה; למרות סדרת שערוריות אבסורדית ממש מצד משפחתו; ולמרות שכמעט כל חברי צמרת המדינה, והמשכילים בכל תחום שעולה על הדעת, היו מתים שכבר ילך.

זה המצב למרות שנגד נתניהו קם מערך מדהים של שלושה רמטכ"לים ועוד שלל אנשי ביטחון מהשורה הראשונה; למרות הודעת היועמ"ש כבר במרץ על כתבי החשדות המפורטים; למרות שבספטמבר כבר היה ברור שפניו לתמרוני חסינות ורמייה

כך לא נראה ניצחון. ניצחון זה גם לא להתחנן לממשלת "אחדות" עם הצד השני, רק בלי נתניהו; הליכוד הסב נזק עצום למדינה בלי קשר לנתניהו.

ניצחון זה יצחק רבין ב-1992 עם רוב של 61 כולל "הערבים" שהוא לא מהסס לרגע להשתמש בו, ואז ש"ס מגיעה על ארבע. כך נראה ניצחון, והוא נמצא בהישג יד גם בלי שיעלו לארץ עד ה-2 למרץ עוד חצי מיליון פרופסורים למדע המדינה.

אבל צריך קמפיין ממוקד עם שיניים. צריך לא לפחד מכל אמירה. למשל, אפשר להגיד בקול רם שהספין החדיש בדבר "הזדמנות" לספח את בקעת הירדן הוא קשקוש שלא יתרום דבר לביטחון, יסכן את השלום עם ירדן, יכול בקלות לעורר אלימות חדשה עם הפלסטינים, ויסבך את ישראל לשנים ארוכות בעוד ויכוח מתיש עם העולם.

ניצחון זה רבין ב-1992 עם רוב של 61 כולל "הערבים" שלא מהסס להשתמש בו, ואז ש"ס מגיעה על ארבע. כך נראה ניצחון, והוא נמצא בהישג יד גם בלי שיעלו לארץ עד ה-2 למרץ עוד חצי מיליון פרופסורים למדע המדינה

צריך להציל את ישראל מהשטויות של הימין במתכונתו הנוכחית, וגם את הימין כנראה צריך להציל מעצמו. זה לא יקרה אם מודים כל הזמן לנתניהו על הטוב הרב שהוא עשה לפני ש"לאחרונה משהו השתבש".  משהו השתבש עוד הרבה לפני; חנופה כזו לא קונה את הימין הרך ומחרפנת את מי שכן אפשר להביא לקלפי באמצעות מסר ברור ותקווה חדשה.

העובדה שיאיר לפיד ויתר השבוע על הרוטציה המזיקה נותנת תקווה שהאסימון ירד. רבים כעת יעוצו עצות. שלי היא די פשוטה: הערב-רב שנקרא "ציבור" מזהה וינרים, אז שחקו, סוף סוף, כדי לנצח. זה לא דבר קיצוני, לשאוף באמת לנצח. זה הדבר שאמור לקרות, לאחד הצדדים, בבחירות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com